<h1>ההשלמה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ. פי' בפנים לאותן העומדים בפנים, ופי' בחוץ לאותן העומדים בחוץ, והיינו דקא מפרש כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים, ואיידי דקא סליק מדיני העומד בחוץ מפרש חיובי דעני שהוא עומד בחוץ והדר מפרש חיובי דבעל הבית העומד בפנים. ומפרש הכנסת עני תחלה, והדר מפרש הוצאה, אע"פ שזו תולדה וזו אב, הקדים תולדה לאב, שכן דרך עני להכניס תחלה ואחר כך מוציא אי נמי איידי דחביבא ליה אקדמה. והדר מפרש חיובא דבעל הבית הוצאה ברישא והדר הכנסה, שכן דרכו להוציא והדר מכניס. וכדרך שפירש חיובי העני, אחד שפשט ידו לפנים ואחד שנטל מתוך [יד] בעל הבית, פירש גם כן בדרך זו פטורי העני, אחד שפשט ידו לפנים ואחד שנתן לתוך [יד] בעל הבית והכניס, ואע"ג דתרווייהו משום הכנסה נינהו, לפי מה שפירש ר"ש ז"ל דעקירות דמצי למייתי לידי חיוב חטאת קא תני אפילו הכי חשיב להו בתרתי מפני שדרך הפטורין אבל אסורין כדרך החיובין, אע"פ שהחיובין הם אחד משום הכנסה ואחד משום הוצאה והפטורין אבל אסורין תרוייהו משום הכנסה, אפילו הכי חשיב להו בתרתי מפני שהפטורין הם כדרך החיובין. וכן נמי גבי בעל הבית, אע"ג דתרוייהו הפטורין אבל אסורין הם משום הוצאה לפירוש ר"ש ז"ל דלא חשיב אלא עקירות, אפילו הכי חשיב להו בתרתי מפני שהפטורין אבל אסורין הם כדרך החיובין, כשם שהחיוב הוא בפשט בעל הבית ידו לחוץ כך הפטור אבל אסור פשט בעל הבית ידו לחוץ. וכשם שהחיוב האחד של בעל הבית הוא נטל מתוך [יד] העני והכניס, כך הפטור אבל אסור בנתן לתוך ידו של עני והוציא. כך צריך לומר לפירוש רבינו שלמה ז"ל דמפרש פטורי ואתי בהו לידי חיוב חטאת קתני הם העקירות. מיהו אני קבלתי פירוש אחר מאבא מרי ז"ל, והוא הנכון דפטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת (הרי) [הם] כשפשט ידו לרשות אחר (ד)כותה [ברישא חייב חטאת], דילמא אתי לידי חיוב חטאת כשעוקר ומניח. וזה הפירוש הנכון, מפני שהפטורין אבל אסורין הם אחד משום הכנסה ואחד משום הוצאה כדרך החיובין, וכשם שהחיובין מיתנו, חיובי (חיובי) דעני בחד בבא וחיובי דבעל הבית בחד בבא, כך הפטורין אבל אסורין.
<h2>דף ג:</h2>
תניא [היתה] ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ מותר להחזירה, ותניא אידך אסור להחזירה. אוקימנא בשוגג ומשחשכה, אבל במזיד אסור להחזירה משום קנסא, ובשוגג לאותה חצר מותר להחזירה, בחצר אחרת אסור להחזירה, ואע"פ שאין רשות הרבים ולא כרמלית בין חצר שהוא עומד לתוכה לחצר אחרת שהוא מושיט בה אפילו הכי אסור, שאילו היה רשות הרבים מפסיק בין חצר זו לחצר אחרת פשיטא דאסור ומאי קא מבעיא ליה לרבא, מתני' היא בפרק הזורק [צ"ו ע"א] שתי גזוזטראות זו כנגד זו ברשות הרבים המושיט והזורק מזו לזו פטור, היו שתיהן בדיוטא אחת הזורק פטור והמושיט חייב, וכל פטורי דשבת פטור אבל אסור, אלא לאו שמע מינה כדפרישנא. והרב דודי ר' אשר ז"ל פירש דברשויות שלו קא מבעיא ליה לרבא והכי קא מבעיא ליה הא דתניא בפרק הזורק [צ"ז ע"א] אם היו רשויות שלו מותר, הני מילי בזורק לחודיה בלא הוציא ידו לחוץ, אבל בשהוציא ידו לחוץ לא משום קנסא, או דילמא לא שנא, ופשיט ליה לאיסורא משום דאיתעבידא מחשבתו.
<h2>דף ד.</h2>
בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שבא לידי חיוב חטאת, או לא התירו כיון דרדיית הפת שבות היא. א"ל רב אחא בר אביי לרבינא היכי דמי, אי נימא בשוגג ולא אדכר למאן התירו, אלא דאי הדר ואדכר מי מחייב והתנן כל חיובי חטאות אינן חייבין עד שתהא תחילתן וסופן שגגה. ואפילו חזר ושגג לא מחייב, ואפילו למאן דאמר בפרק הבונה [ק"ה ע"א] אין ידיעה לחצי שיעור גבי כותב שתי אותיות ונודע לו בינתיים, לא דמי דהתם בשעה שזוכר אינו כותב, ואין חיוב כלל על שעת הידיעה, אבל הכא הרי אופה את הפת מעט מעט, ואפיית שעת הידיעה גם היא גורמת אפיית הפת, ונמצא שעל שעת הידיעה נמי שהוא מזיד היינו מחייבין אותו חטאת, וקיימא לן דאין חיוב חטאת כלל במזיד. אלא במזיד קודם שיבא לידי איסור סקילה מבעי ליה. אמר רבינא לעולם (בדיעב') [בשוגג] ולמאן התירו לאחר. מתקיף לה רב אשי וכי אומרים לו לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חברך. ואפילו לר' [ד]אמר בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר דלעביד איהו איסורא זוטא ולא לעבדיה לעם הארץ איסורא רבה, שאני התם שהחבר גורם לעם הארץ דלעביד איסורא רבה, ולפיכך ניחא ליה לחבר דלעביד איהו איסורא זוטא ולא יגרום לעם הארץ דלעביד איסורא רבה. ועוד יש לומר דשאני הכא שהמדביק אינו עושה בידים האיסור, אלא מאליו נעשה האיסור, ואין זכות להמדביק אלא שלא [יביא] חטאת, ואין אומרים עמוד וחטא בשביל שיזכה חברך בממון שהוא דמי החטאת. רב אחא בריה דרבא מתני ליה בהדיא אמר רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה. פי' ואע"פ שאין בו לא חיוב סקילה ולא חיוב כרת, שהרי נחם על חטאו ובא לפנינו להתיר לרדות קודם שיקרמו פניה שלא יגמר החטא.
תנן הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע רבי עקיבא מחייב וחכמים פוטרין, והלכתא כחכמים.
<h2>דף ד:</h2>
תניא זרק ונחה על גבי זיז כל שהו ר' מחייב וחכמים פוטרין. ואוקמ' אביי הכא באילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים וזרק ונח אנופו, דר' סבר שדי נופו בתר עיקרו ואית ביה ד', ורבנן סברי לא אמרינן שדי נופו בתר עיקרו. אבל אם היה עיקרו ונופו ברשות אחת דכולי עלמא שדי נופו בתר עיקרו. והלכתא כרבנן. ודוקא בנח אנופו שלא בכוונת הזורק, אבל אם היתה מחשבת הזורק להניח בנופו אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום, ואפילו לית ביה ד'. דתנן בפרק המוצא תפילין [עירובין צ"ח ע"ב] לא יעמוד אדם ברשות היחיד וישתין ברשות הרבים, וכן לא ירוק, ואמר רב יוסף השתין ורק [חייב חטאת], והא בעי עקירה מעל גבי מקום ד' מחשבתו משויא ליה מקום דאי לא תימא הכי הא דאמר רבה זרק ונחה בפי הכלב או בפי הכבשן חייב והא בעיא הנחה על גבי מקום ד' אלא מחשבתו משויא ליה מקום הכא נמי מחשב' משויא ליה מקום. והא דאיצטריך רב יוסף לתרוצי למתני' ר' היא, ורבה נמי איצטריך לתרוצי ידו של אדם חשובה לו כד' על ד', ולא פרישו כשמעתייהו דאמרי התם מחשבתו משויא ליה מקום, מפני שאין מחשבתו מועילה ליד חברו שהוא בן דעת, אלא בפי הכלב שאינו בן דעת או בגופו, כגון השתין ורק, אבל ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה אע"ג דלא אחשבה לידיה.
<h2>דף ה.</h2>
תניא עמד במקומו וקבל חייב, נעקר ממקומו וקבל פטור. בעי ר' יוחנן זרק חפץ ונעקר ממקומו וקבל מהו, שני כחות באדם אחד כאדם אחד דמי ומחייב או דילמא כשני בני אדם דמי ופטור. אמר ר' יוחנן הכניס ידו לחצר וקבל מי גשמים והוציא פטור, דמה לי הטעינו חברו ומה לי הטעינוהו שמים. וכן אם (לקט) [קלט] מי גשמים פטור, דבעינן עקירה מעל גבי מקום ד', ולא אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום בקולט מתוך (אוחי) [אויר]. ומיהו ר' עקיבא דסבר קלוטה כמי שהונחה דמיא לא בעי הנחה (מ)על מקום ד'. ולית הלכתא כותיה (מתרין) [מתלת] טעמי(יהו), חדא דלא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא, ועוד דבעינן מקום ד' באויר ולא אמרינן מחשבתו משויא ליה מקום באויר. ועוד דהא לא אחשביה למינח ברשות הרבים.
<h2>דף ה:</h2>
ואם קלט מעל גבי הכותל אפילו בכותל משופע פטור, דהא לא נח, ומים לא עבידי דנייחי. אבל אם קלט מעל גבי גומא חייב, דמים על גבי מים היינו הנחתן, אגוז על גבי מים לאו היינו הנחתן. בעי רבא אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים מהו, בתר אגוז אזלינן והא נח או דילמא בתר כלי אזלינן והא נייד. ואע"ג דאמרינן בפרק שנים אוחזין [ב"מ ט' ע"ב] ספינה מינח ניחא ומיא הוא דקא ממטו לה ולאו חצר מהלכת היא לא דמי שבת לקנייה. שמן שצף על גבי מים מחלוקת ר' יוחנן בן נורי ורבנן, לר' יוחנן היינו הנחתן, לרבנן לאו היינו הנחתן. והלכתא כרבנן. אמר רבי יוחנן היה טעון אוכלין ומשקין ונכנס ויצא כל היום כולו אינו חייב עד שיעמוד ויוציא ויכניס, דעקירת גופו כעקירת חפץ דמי, אבל אם לא עמד פטור מפני שלא היתה עקירה ראשונה לכך. אמר אביי והוא שעמד ליפש מדאמר מר עמד ליפש תוך ד' אמות פטור לכתף חייב, חוץ לד' אמות ליפש חייב לכתף פטור.
תניא המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, ובן עזאי פוטר דקסבר מהלך כעומד ליפש דמי. וכי תימא מעביר ד' אמות ברשות הרבים היכי משכחת ליה לבן עזאי, התם הלכתא גמירי לה. וכי תימא אם כן אפילו [עמד ליפש נמי ליפטר] דהא מהלך כעומד דמי, התם נמי הלכתא גמירי לה עומד ליפש [חייב]. אי נמי לא אמר בן עזאי מהלך כעומד דמי אלא בשתי רשויות אבל ברשות אחת לא. והרב אלפסי ז"ל כתב הא דבן עזאי להלכה אע"פ שהלכה כרבנן, כתבה לרווחא דמילתא ללמדך שאין [בה] מחלוקת. וכן אני אומר במה שכתב בענין סוכה [סוכה כ"א ע"ב] אמר אביי לא שנו אלא סמך אבל סכך ע"ג המטה כשרה, דלעולם הלכה כרבנן דמכשרי נמי בסמך, אפילו הכי כתבה הרב ז"ל לרווחא דמילתא, שאף המחמיר בסמך אין לו להחמיר בסכך. והאי דאיצטריך לר' יוחנן למימר מודה בן עזאי בזורק, דלא תימא כי היכי דסבירא ליה לבן עזאי מהלך כעומד דמי הכי נמי סבירא ליה קלוטה כמי שהונחה דמיא וליפטר נמי זורק. אי נמי לא תימא טעמא דבן עזאי משום דלא אשכחן כי האי גוונא דחייב, ואם כן אפילו זורק נמי, אלא טעמא דבן עזאי דמהלך כעומד דמי.
<h2>דף ו.</h2>
ת"ר ארבע רשויות לשבת, רשות היחיד, רשות הרבים, כרמלית ומקום פטור. איזהו רשות היחיד חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ד' וכן גדר שהוא גבוה י' ורחב ד' זהו רשות היחיד גמורה. אסיקנא זהו רשות היחיד למעוטי הא דר' יהודה דתניא מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן. אמרי לו אין מערבין רשות הרבים בכך. ואמאי קרי ליה גמורה מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה הני מילי לטלטל אבל לזרוק מודו ליה קמ"ל. ואע"ג דקתני בהדיא מבואות המפולשין זהו רשות הרבים גמורה, ואם כן אמאי איצטריך למעוטי זהו רשות היחיד למעוטי הא דר' יהודה, דילמא התם בלא לחי וקורה. ואיצטריך דהוא דאפילו בקורה הוי רשות הרבים אפילו לזרוק, ודוקא בקורה, אבל בלחי הוי רשות היחיד לזרוק, דקיימא לן לחי משום מחיצה [וקורה משום היכר], והכי איתא בפ"ק דעירובין דגרסינן התם [י"ב ע"ב] אמר רב יהודה מבוי שאינו ראוי (לשתוק) [לשיתוף], הכשירו בלחי הזורק לתוכו חייב, הכשירו בקורה הזורק לתוכו פטור, דלחי משום מחיצה וקורה משום היכר.
[ערובין ו' ע"ב] אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, אבל עכשיו שדלתותיה נעולות הויא כרמלית לא שנא ביום ולא שנא בלילה. ממאי מדתנן בפרק המוצא תפלין [ערובין ק"א ע"א] לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויפתח ברשות הרבים וכו', אמרו לו מעשה בשוק של פטמין שהיה בירושלים שהיו נועלין ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח ופרש' בגמרא ורבנן אמ' ר' מאיר רשות הרבים וקא מהדרי ליה כרמלית דאמר ר' יוחנן ירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, ואמאי לא שני ליה דביום [לא] היו נועלין, אלא לאו ש"מ דאפילו ביום שאין דלתותיה נעולות לא הוי רשות הרבים אלא כרמלית. ולאפוקי מרבינו אפרים ז"ל דלא הויא כרמלית אלא בלילה אבל ביום שאין דלתותיה נעולות רשות הרבים היא, אלא בין ביום בין בלילה כרמלית היא. והני מילי בשלא עירבו, אבל אם עירבו מותרין, דכחצר היא. כך כתב הרב אלפסי ז"ל בפ"ק דעירובין. והרב רבינו אפרים ז"ל חולק עליו לומר דלא סגי ליה בעירוב כיון דכרמלית היא. ולשם ביררתי את דבריהם [ערובין ו' ע"א].
<h2>דף ז.</h2>
אמר עולא אמר ר' יוחנן קרפיף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפילו כור אפילו כוריים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות והזורק לתוכו חייב דירה היא אלא שמחוסרת דיורין. כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן בין העמודים נדון ככרמלית, דכיון דלא מסתגי בהדיא ככרמלית דמיא. ורב יהודה אמר אצטבא לפני העמודים נדון ככרמלית אבל בין העמודים לא. ור' יוחנן דאמר בין העמודים כל שכן אצטבא. והלכתא כר' יוחנן.
אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא לבינה זקופה ברשות הרבים וזרק וטח בפניה חייב, על גביה פטור. אביי ורבא דאמרי תרוייהו והוא שגבוהה שלשה דלא דרסי (ברבים) [בה רבים], אבל הזימי והיגי לא, אע"ג דלא גביהי ג', וחייא בר רב אמר אפילו הזימי והיגי אבל צואה לא. רב ששת אמר אפילו צואה.
הא דאמרינן גבי כרמלית ותופסת עד עשרה דעד עשרה הויא כרמלית למעלה מעשרה לא הויא כרמלית לא משכחת לה במקום מסויים כגון ראש העמוד, וגבי לבינה, [דאי] אית בה ארבעה וגבוה (ב)עשרה רשות היחיד היא ולמעלה מעשרה נמי פשיטא דלא הוי כרמלית, דהא אפילו עמוד ברשות הרבים רשות היחיד היא. ואי(ת) דלית ביה ד', למטה מעשרה נמי מקום פטור הוא. ואי קאי בכרמלית, וכיון דלית ביה ד' הוי שם כרמלית עליו, אם כן מצינו חמור כרמלית מרשות הרבים, דאילו ברשות הרבים כי האי גוונא מקום פטור הוא, ואנן אמרינן בשמעתין דהאי תופסת עד עשרה אקילו בה רבנן מקולי רשות הרבים ומקולי רשות היחיד. הילכך לא משכחת לה אלא באוירא, כגון כותל העומד בכרמלית וזרק וטח בפניה, דעד עשרה הוי כרמלית, למעלה מעשרה מקום פטור הוא דאקילי בה מקולי רשות הרבים. כך פירש רבינו שלמה ז"ל. והרב בעל התוספות כתב אומר אני דאיכא לאוקומה בראש העמוד, וכגון דמופלג מן הכותל ד' וגבוהה עשרה, בין אית בה ד' בין לית בה ד', וקאי בכרמלית, שמותר להשתמש מראש העמוד לחלון שברשות הרבים למעלה מעשרה, דכיון דאין כרמלית למעלה מעשרה קא משתמש מרשות היחיד לרשות היחיד דרך מקום פטור. ואם אין העמוד גבוה עשרה קא משתמש מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית, כדאמרינן בפרק בתרא דעירובין [צ"ט ע"ב] גבי [בור] ברשות הרבים וחולייתה גבוהה עשרה טפחים חלון שעל גבה ממלאין ממנו בשבת, ומוקים לה בגמרא כי האי גוונא. אי נמי כגון שנעץ קנה ובראשו טרסקל, ואליבא דרבנן דפליגי עליה דר' יוסי ב"ר יהודה דלא אמרינן גוד אחית מחיצתא, כדאמרינן בהזורק [ק"א ע"א] דלמטה מעשרה וקאי בכרמלית אסור להשתמש מתוכו לרשות היחיד, דכיון דכלי הוא לא הוי רשותא לעצמו למהוי מקום פטור, אבל בטל לגבי כרמלית, כדאמרינן גבי טרסקל ברשות הרבים [ה' ע"א]. אבל למעלה מי', אע"ג דלא הוי רשות היחיד אליבא דרבנן, מותר להשתמש (מתוכן) [מתוכו] לרשות היחיד, דאין כרמלית למעלה מי'.
<h2>דף ז:</h2>
אמר רב יהודה זרק למעלה מי' טפחים והלכה ונחה בחור כל שהו היינו מחלוקת ר' מאיר ורבנן. פי' לר' מאיר דאמר חוקקין להשלים מחייב, דכיון דכותל אית ביה ד' אע"ג דחור לית ביה ד' חוקקין להשלים, וכמאן דאית בחור ד' דמי. לרבנן דסבירא להו אין חוקקין להשלים פטור.
<h2>דף ח.</h2>
תניא היתה קופתו בר"ה גבוהה עשרה ורחבה ד' אין מטלטלין לא מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה, פחות מכן מטלטלין וכן בגומא. הא דקתני וכן בגומא ארישא קאי ולא אסיפא, דקיימא לן כרבא דאמר תשמיש על ידי הדחק [לאו] שמיה תשמיש.
<h2>דף ח:</h2>
תנן התם רקק מים שרשות הרבים מהלכות בו הזורק לתוכו ארבע אמות חייב בין בימות החמה בין בימות הגשמים. אמר רב יהודה האי זירזא דקני רמא וזקפה לא מחייב עד דעקר לה. דוקא רמא וזקפה שאין הראש האחד נעקר מן הארץ בשעה שנעקר הראש האחר, אבל מגרר חייב, דאמר מר היה מגרר ויוצא מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת. אלמא איכא חיוב שבת. אי נמי דוקא ברשות הרבים אבל מרשות לרשות חייב אע"ג דלא עקר לה, והיינו דתניא היה מגרר ויוצא פטור שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת.
אדם עומד על האסקופה נוטל מבעל הבית ונותן לו מן העני ונותן לו. (האסקופה) [האי] אסקופה היכי דמיא, אילימא רשות הרבים ונוטל מבעל [הבית] ונותן לו הא קא מפיק מרשות היחיד לרשות הרבים, אלא אסקופת רשות היחיד ונוטל מן העני ונותן לו הא קא [מעייל] מרשות הרבים לרשות (הרבים) [היחיד], אלא אסקופת כרמלית נוטל ונותן לכתחילה סוף סוף איסורא דרבנן איכא, אלא אסקופת מקום פטור כגון דלית בה ד' על ד'.
<h2>דף ט.</h2>
אחרים אומרים אסקופה משמשת שתי רשויות, פתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, אע"ג דלית ליה לחי, והא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב תוך הפתח אע"פ שאין בו ד' צריך לחי אחר להתירו. פי' קס"ד באסקופת בית עסקינן דמדמשני ליה הכא באסקופת מבוי [עסקינן] ורב אשי אמר לעולם באסקופת בית עסקינן, אלמא דמעיקרא נמי ס"ד דבאסקופת בית מיירי. ובשאינו מקורה, דאי מקורה אפילו פתח נעול (כלחוץ) [כלפנים]. אי נמי קס"ד אפילו במקורה והקירוי שחוץ לדלת אינו מצטרף עם הקירוי שלפנים מן הדלת. ובמאי אילימא באסקופת רשות הרבים, פתח פתוח כלפנים והא קא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד, דהא באסקופה [רשות הרבים] נמי פרכינן הכי לעיל אילימא אסקופה רשות הרבים נוטל מן העני [ו]נותן לו הא קא מעייל מרשות הרבים לרשות היחיד. ואי באסקופת רשות היחיד, פתח נעול כלחוץ, והא קא משתמש מרשות היחיד לרשות הרבים. ועוד מדקא תני סיפא אם היתה אסקופה גבוהה עשרה ורחבה ד', מכלל דמעיקרא לא באסקופת רשות היחיד עסקינן. ובאסקופת כרמלית נמי אינה רשות לעצמה מדלא אשכח רשות לעצמה אלא (באסקופת) [באסקופה] גבוהה י', אע"פ שהיא רחבה ד' שהיא כרמלית, אינה רשות לעצמה אלא פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ. והיינו דפריך ואע"ג דלית ליה לחי מותר להשתמש תוך האסקופה כשהפתח פתוח, מהא דאמ' רב חמא בר גוריא אמר רב תוך הפתח צריך לחי אחר להתירו, ואוקימ' בפרק קמא [דעירובין] [ט' ע"א] בשפתוח לכרמלית, לפי שמצא מין את מינו וניעור, אבל פתוח לרשות הרבים מותר. ומילתא דאחרים נמי בשפתוח לכרמלית מיירי, דאי בפתוח לרשות הרבים אמאי פתח נעול כלחוץ. והא אוקימ' באסקופת כרמלית, וסוף [סוף] איסורא דרבנן איכא, אלא לאו שמע מינה בפתוח לכרמלית איירו (רבנן) אחרים. ואע"ג דבפרק קמא דעירובין מוכחינן ממילתא דרב חמא דאסור להשתמש בבין הלחיים, אלמא באסקופה מבוי איירי רב חמא ולא באסקופת בית. הא לא קשיא דרב חמא תוך הפתח סתמא קאמר בין תוך פתח מבוי שהוא בין הלחיים ובין באסקופת בית, דכיון שפתוח לכרמלית והיא גופה כרמלית מצא מין את מינו וניעור, בשאינו מקורה, או אפילו במקורה לפי שהכרמלית שלפני האסקופה מושך האסקופה למה שהיא. וכי תימא דלית בה ד', כלומר כי אמר רב חמא צריך לחי אחר להתירו הני מילי בשיש בה ד' דאית בה הכשר מבוי, אי נמי כיון דאית בה ד' (אית בה) ניחא תשמישתיה ואיכא למיגזר דילמא אתי לאשתמושי מכרמלית שחוץ לאסקופה לבית או למבוי, ומילתא דאחרים בדלית בה ד', שאין בה הכשר מבוי ולא ניחא תשמישתיה. ומכל מקום בשפתוחה לכרמלית עסקינן, דאי פתוחה לרשות הרבים אמאי פתח נעול כלחוץ ואסור להשתמש מחלון שבתוך ביתו לאסקופה, והא כיון דלית בה ד' מקום פטור הוא ומותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו, אלא לאו בשפתוח לכרמלית, ומשום הכי פתח נעול כלחוץ מפני שמצטרפת האסקופה לכרמלית שלפניה, ועוד דאיכא למגזר נמי שמא ישתמש לכרמלית שחוץ לאסקופה לבית, כיון דליכא איסורא אלא מדרבנן, ואם כן אמאי פתח פתוח כלפנים והאמר רב חמא בר גוריא תוך הפתח אע"פ שאין בו ד' צריך לחי אחר להתירו. אי נמי יש לומר דאחרים סתמא קא תנו פתח פתוח כלפנים, בין פתוח לרשות הרבים בין בשפתוח לכרמלית.
ושני לה אמר רב יהודה הכא לאו (באסקופה) [באסקופת] בית עסקינן כדקא ס"ד מעיקרא, אלא באסקופת מבוי, ולא בשהכשרו בל[ח]י אלא בשהכשרו בקורה והאסקופה רחבה מן הקורה, שאין הקורה חופה כל האסקופה אלא מקצתה. והקורה כלפי פנים, שאם היתה הקורה כלפי חוץ אפילו פתח נעול כלפנים, דקיימא לן [ערובין ח' ע"א] מותר להשתמש תחת הקורה. אבל עכשיו שקירויו כלפי פנים פתח נעול כלחוץ ואסור להשתמש תחת הקורה, לפי שהאסקופה שחוץ לקורה מושכת מה שתחת הקורה אצלה, כשם שאסור להשתמש באסקופה שחוץ לקורה אסור להשתמש נמי באסקופה שתחת הקורה גזירה האי אטו האי. ורב אשי אמר לעולם באסקופת בית עסקינן כדקא ס"ד מעיקרא, וכגון שקירה בשתי קירויות שאין בזו ד' ואין בזו ד', ואין בין זו לזו ג', והדלת באמצע, פתח פתוח כלפנים פתח נעול כלחוץ. פירוש סבירא ליה לרב אשי דלא אמרינן פי תקרה יורד וסותם אלא בקורה ד', וכדאמרינן בעירובין [צ"ה ע"א] קורה ד' מתיר בחורבה, ואם היה בקורה חיצונה ד' אפילו פתח נעול כלפנים, דאמרינן פי תקרה יורד וסותם, אבל עכשיו שאין בה ד' כשהפתח פתוח מצטרפת עם הקורה האחרת כיון שאין בין זו לזו ג', אבל כשהפתח נעול הדלת מפסיק בינתיים וליכא למימר לבוד. והוא הדין אם היה בפנימית ד' ובחיצונה אין בה ד' דפתח נעול כלחוץ, ואע"ג דקורת מבוי אין בה אלא טפח דמותר להשתמש תחת הקורה, דאמרינן חודו החיצון יורד וסותם. שאני מבוי מבית (דחצר) [וחצר], דאילו מבוי [ניתר] בלחי (בקורה) [וקורה], ובחצר בעינן פס ארבעה, או משהו מכאן [ומשהו מכאן], כדאיתא בעירובין בפ"ק [י"ב ע"ב], בזה הענין פירש אבא מרי ז"ל שמועה זו. ורוב המפרשים והרב רבינו שלמה ז"ל עמהם פירשו דמעיקרא נמי הוה קא ס"ד דבאסקופת מבוי עסקינן. ולא דייקא לישנא כוותייהו, דמדאמר רב אשי לעולם באסקופת בית עסקינן. ויש לומר דרב אשי (אתרצא) [אתירוצא] דרב [יהודה] קאי דאוקמא באסקופת מבוי עסקינן, כלומר במבוי שהכשו בקורה, ולא במבוי שהכשרו בלחי כדקס"ד מעיקרא.
<h2>דף ט:</h2>
הרב אלפסי ז"ל פסק כרב אחא בר יעקב דמוקים למתני' במנחה גדולה, ואע"ג [דאליבא] דר' יהושע בן לוי הוא דמתרצינן הכי ולא קיימא לן כוותיה, אפילו הכי כיון דרב אחא בר יעקב מוקים למתני' במנחה גדולה הלכתא כוותייהו. הילכך מסקנא דשמעתא דאפילו סמוך למנחה גדולה אין מתחילין. ואפילו למנחה קטנה אין מפסיקין, דהכי אפסיקא הלכתא (בדכוותא) [בדוכתה] דלית הלכתא כר' יהושע בן לוי. ואפילו התחיל לאחר שהגיע זמן החיוב אין מפסיקין בשיש שהות ביום. אבל אין שהות ביום ודאי מפסיקין, דהא אמרינן בשמעתין דבתפלת ערבית מכי שרא ליה המייניה אין מפסיקין לדברי האומר רשות, אבל לדברי האומר חובה מפסיקין משום דזמן שכרות הוא, והא התם דלבתר דמטא זמן חיוביה הוא דאתחיל, ואפילו הכי בערבית הוא דמפסיקין אבל במנחה אין מפסיקין. ובפרק לולב הגזול [סוכה ל"ח ע"א] נמי אמרינן נוטלו על שלחנו, אלמא מפסיק. ורמינהו אם התחילו אין מפסיקין. ולא שני ליה שאני לולב שהתחיל לבתר דמטא זמן חיוביה. אלמא דאפילו התחיל לבתר דמטא זמן חיוביה אין מפסיקין לתפלת המנחה. ובתפלת ערבית שמפסיקין, הני מילי דאתחיל לבתר דמטא זמן חיוביה, אבל אתחיל מבעוד יום אינו מפסיק, דתניא [פסחים ק', ע"א] מפסיקין לשבתות דברי ר' יהודה, ר' יוסי אומר אינו מפסיק, וגומר סעודתו אליבא דר' יוסי, ולרבי יהודה גומר סעודתו לאחר ברכת המזון וקידוש, ואמאי אינו מפסיק משום קרית שמע ותפלה, דכיון דמבעוד יום אתחיל בודאי לא קרא את שמע ולא התפלל, ואפילו הכי אין מפסיקין מפני שהתחיל קודם זמן החיוב. ותו גרסינן התם [פסחים ק"ה ע"א] זילו חזו אי נגה יומא נפסוק ונקבעיה לשבתא, כלומר אי חשכה שעבר בין השמשות נפסוק ונקבעיה [ל]שבתא, אלמא משום שבת הוא דמפסיק ולא משום ק"ש ותפלה, ואמר להו לא צריכותו למחזי אם חשכה, דבבין השמשות נמי קובעת לקדוש כשם שקובעת למעשר. וכן פירשה הרב אלפסי ז"ל. אלמא שני לן בין היכא דאתחיל מקמי(ה) דמטא זמן חיוביה ובין היכא דמתחיל לבתר דמטא זמן חיוביה. ורבי יהושע בן לוי נמי איכא למימר התחילו אין מפסיקין דקתני מתניתין הכי מתרץ לה, דכיון דאוקימנא למתניתין במנחה גדולה [ו]משום הכי התחילו אין מפסיקין קודם מנחה גדולה [משום] דלאו זמן חיובא הוא [להכי] אין מפסיקין אפילו במנחה קטנה. ועוד יש לומר דאליבא דר' יהושע בן לוי כי קתני אם התחילו אין מפסיקין אמנחה גדולה קאי, שאין מפסיקין למנחה גדולה, אבל במנחה קטנה מפסיקין אליבא דרבי יהושע בן לוי, ולא קיי"ל כוותיה.
<h2>דף י.</h2>
מאימתי התחלת דין רב המנונא ור' ירמיה חד אמר משיתעטפו הדיינים וחד אמר משיפתחו בעלי דינין, ולא פליגי הא דעסקי ואתי בדינא הא דלא עסקי ואתי בדינא. לכאורה משמע מהא דלא כרב אחא בר יעקב דאוקימנה למתניתין בגמר דין. ויש לומר דבגמר דין איכא התחלת עטיפת דיינין ואיכא פתיחת בעלי דינין לומר לדיינין שיגמרו את דינן או שיאמרו טענותיהם. ועוד יש לומר דאפילו בגמר דין אין מתחילין כרב אחא בר יעקב, ואם התחילו בתחילת הדין נמי אין מפסיקין.
<h2>דף יא.</h2>
הא דתנן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, פרכינן עלה בגמרא והא אמרת רישא אין מפסיקין, ומשנינן סיפא אתאן לדברי תורה דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה, אמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון ר' שמעון בן יוחאי [וחבריו] שתורתם אומנתם אבל כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה. גרסינן בירושלמי במסכת ברכות בפרק ראשון [ה"ב] ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי כגון אנו עוסקין בתלמוד תורה אפילו לק"ש אין אנו מפסיקין, ר' יוחנן אמרה על גרמיה כגון אנו שאנו עוסקין בתלמוד תורה אפילו לתפלה מפסיקין. הירושלמי הזה לכאורה חולק עם הבבלי דאמר ר' יוחנן לא שנו אלא כגון ר' שמעון בן יוחאי וחבריו, ואפילו הכי מפסיקין לק"ש. ובירושלמי אמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי אפילו לק"ש אין אנו מפסיקין. אלא שיש לומר דלא פליגי אהדדי, דנהי דר' יוחנן אמר שר' שמעון בן יוחאי לא היה מפסיק אף לק"ש מיהו סברא דנפשיה דר' יוחנן שאף ר' שמעון בן יוחאי וחבריו יש להם להפסיק לק"ש. ותו גרסינן התם אמר ר' יוסי קמיה ר' ירמיה אתיא דר' יוחנן כר' חנינא בן עקביא דתניא כותבי ספרים תפלין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר' חנינא בן עקביא אומר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפלין ולשאר כל מצוותיה של תורה. ובפרק הישן [סוכה כ"ו ע"א] גרסינן ר' חנינא בן עקביא אומר כותבי ספרים תפלין ומזוזות הן ותגריהן ותגרי תגריהן לאתויי מוכרי תכלת פטורין מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצוות האמורות בתורה, קשיא דר' חנינא בן עקביא אדר' חנינא בן עקביא, שמאחר שהוא פטור מן התפלה למה הוא מפסיק. ויש לומר שהירושלמי לא בעי [ל]מימר שיש לו להפסיק אלא שרשאי להפסיק, ותנא קמא דאמר אין מפסיקין לתפלה אינו רשאי להפסיק קאמר. והא דאמר הכא כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה לא פליג אדר' [זירא] דקרא עליה דר' (חנינא) [ירמיה] מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, דהכא מיירי בדליכא שהות ביום, ולפיכך מפסיקין אפילו לתפלה, ומעשה דר' ירמיה ור' זירא באיכא שהות ביום, ובהא פליגי מר סבר בדליכא שהות הוא שמפסיקין אבל בדאיכא אע"פ שהגיע זמן תפלה אין מפסיקין, ומר סבר כיון [שהגיע] זמן תפלה מפסיקין דילמא אתי לאמשוכי בשמעת'. רק הרב אלפסי כתב לעיל [גבי] עובדא דר' ירמיה ור' זירא ודוקא מי שתורתו אומנותו כדבעינן למימר קמן.
הא דתנן לא יצא החייט במחטו בערב שבת עם חשכה שמא ישכח ויצא, סבירא ליה להאי תנא כר' יהודה דאמר אומן דרך אומנותו חייב והלכתא כותיה. אבל לרבי מאיר דאמר (דרך) [אומן] דרך אומנותו פטור יוצא החייט במחט התחובה לו בבגדו ערב שבת ולא גזרינן ערב שבת משום שבת כיון דאילו נפיק ביה בשבת במזיד ליכא איסורא דאורייתא, דקיימא לן כרבא דאמר עומד אדם בכרמלית ושותה ברשות היחיד או ברשות הרבים אע"פ שלא הכניס ראשו ורובו, ולא גזרינן דילמא אתי לאמשוכי דלי בתריה, כיון דאילו עביד הכי במזיד ליכא איסורא דאורייתא, ואנו רגילין להקשות על זה הא דגרסינן בפרק כיצד הרגל [ב"ק כ"ו ע"ב] היתה [אבן] מונחת לו בחיקו הכיר בה ושכחה לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ופטור מחטאת, מחט התחובה לו בבגדו אם שכח בשבת ויצא בה כאבן המונחת לו בחיקו, וכיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה ופטור מחטאת אמאי גזרינן אליבא דרבא דאמר בכרמלית לא גזרו. ואנו רגילין לתרץ בזה דשמא ישכח (ויצא) משבת קאמר שהמחט התחובה לו בבגדו כדרך חול גורם לו שישכח שבת. והא דתנא דבי שמואל [י"ב ע"א] יוצא אדם בתפליו ערב שבת עם חשכה מפני שחייב למשמש בתפליו ולא גזרינן שמא ישכח שבת, שאני התם שכיון שחייב למשמש בתפליו וקבלת עול מלכות שמים עליו מדכר דכיר. ומסתברא דהאי קושיא מעיקרא ליתה, דאנן הכי קאמרינן כל דבר שאם עשאו [ב]שבת במזיד ליכא איסורא אלא מדרבנן לא גזרינן ערב שבת אטו שבת, אבל אבן מונחת בחיקו אם הוציאה במזיד חייב, דתנן בפרק המצניע [צ"ב ע"א] המוציא בין בימינו בין בשמאלו ובתוך חיקו ועל כתפו חייב, ומשום הכי גזרינן ערב [שבת אטו שבת]. ובשוגג לא מחייב חטאת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה ולא מחייב חטאת אלא כשעשה המלאכה במזיד והוא שוגג על השבת או שוגג על המלאכה כסבור שהוא מותר. אבל אם לא נתכוין לעשות מלאכה פטור. ומצינו כזה שחייב סקילה במזיד ופטור מחטאת בשוגג.
<h2>דף יא:</h2>
תניא חדא לא יצא הזב בכיס שלו ואם יצא חייב חטאת ותניא אידך אם יצא פטור אבל אסור, אמר רב יוסף לא קשיא הא ר' מאיר דאמר אומן דרך אומנותו פטור, הא ר' יהודה דאמר חייב אמר ליה אביי אימר דשמעת ליה לר' מאיר במידי דלאו היינו אורחיה, במדי דהיינו אורחיה מי שמעת ליה, דאי לא תימא הכי הדיוט שחקק קב בבקעת לר' מאיר הכי נמי דלא מחייב. אלא אמר רב המנונא לא קשיא כאן בזב בעל שתי ראיות כאן בזב בעל שלש ראיות, בעל שלש ראיות מבעי ליה לספירה, ל"צ [בו] ביום, והא מבעי ליה שלא יטנפו את כליו, אלא אביי ורבא דאמרי תרוייהו לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. ומסתימת הרב אלפסי ז"ל משמע שהלכה כר' שמעון, כמו שאני עתיד לבאר בעזר הצור בפרק [כירה] [מ"א ע"א].
<h2>דף יב:</h2>
תניא חדא שמש בודק כוסות וקערות לאור הנר ותניא אידך לא יבדוק, לא קשיא הא בשמש קבוע הא בשמש שאינו קבוע. פירוש בשמש קבוע אסור שאימת רבו עליו, שמש שאינו קבוע מותר שאין אימת רבו עליו. ואי בעית אימא הא והא בשמש קבוע ולא קשיא כאן בדמשחא כאן בדנפטא. פי' בדנפטא מותר ולא גזרינן. כך פירש רבינו שלמה ז"ל. ובהלכות הרב אלפסי ז"ל מוחלפת השטה לומר שמש קבוע בקי ומותר שמש שאינו קבוע אסור. וגריס ואי בעית אימא הא והא בשמש שאינו קבוע כאן בדשמחא כאן בדנפטא.
<h2>דף יג.</h2>
הא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה מסתברא בקערה אחת קאמר, אבל בשתי קערות ובשלחן אחד ובמפה אחת מותר דליכא הרגל עבירה, ואע"פ שאסורין לישן במטה אחת הוא בבגדו והיא בבגדה אע"ג דאיכא דיעות ואיכא שנוי, שאני מטה משלחן שהמטה מרגלת יותר מן השלחן. וכן נהגו העם לאכול בשלחן אחד (ובמטה) [ובמפה] אחת. ואע"ג דבשר עם גבינה אסור בשלחן אחד, שאני התם שהשלחן מרגיל האכילה כמו שהמטה מרגלת עבירה, ואינו מרגיל את העבירה אלא אם כן אוכלין בקערה אחת. ואע"ג דתניא כיוצא בו לא יאכל זב (פירוש) [פרוש] עם זב עם הארץ שמא יהא רגיל אצלו בימי טהרתו ויאכילנו דברים טמאים. והתם משמע אפילו בשלחן אחד, ומדקתני כיוצא בו משמע דתרוייהו שוו אהדדי. הא דקתני כיוצא בו לומר כשם שיש בזה הרגל עבירה כך בזה יש הרגל עבירה, ומיהו לא שוו אהדדי. ועוד יש לומר דזב (פירוש) [פרוש] אינו אסור לאכול עם זב עם הארץ אלא בקערה אחת, ובשר עם הגבינה בשתי מפות יש להתיר, אע"ג דנדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור אע"ג דאיכא דעות ואיכא שנוי. שאני הרגל עבירה במטה אחת מהרגל (עבירה) [אכילה] בשלחן אחד. ועוד נדה איסורא דאורייתא, ובשר בחלב איסורא דרבנן אלא באלפס ראשון, דדרך בישול אסרה תורה, כדאיתא בריש פרק כל הבשר [חולין ק"ד ע"א].
<h2>דף טז:</h2>
הא דתנן כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, פר"ש ז"ל צריכין אנו לומר דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא כשהחרב נגע במת, אבל אם החרב אין בו טומאה אלא משום אהל לא אמרינן חרב הרי הוא כחלל. והרב דודי ר' אשר זק"ל פירש בו פירוש אחר בשם הרב ר' יצחק ב"ר אשר, ולפי פירושו צריכין אנו [לומר] שאין החרב מטמא אחרים באהל כחלל, אבל אם החרב קבל טומאת אהל מן החלל הרי הוא אבי אבות כחלל. והרב דודי ז"ל דחה את פירושו, ואמר דבהדיא תניא בתוספתא דחרב הרי הוא כחלל לטמויי אחרים במשא ובאהל. ובפרק מי שמתו [ברכות י"ט ע"א] כתבתי מה שכתב הראב"ד ז"ל בזה, ודחה את ראיית הרב דודי ז"ל. ושם ביארתי דבין לדברי זה בין לדברי [זה] אין כהן מוזהר על החרב, דתנן בהדיא במסכת נזיר [נ"ד ע"א] שאין הנזיר מגלח על הכלים הנוגעים במת, והוא הדין למאהילין. ותניא בתוספתא במכות [פ"ג] כל שאין הנזיר מגלח עליו אין הכהן מוזהר עליו. ובזאת הסברא והראייה הנכונה מיתרצא הא דאמר ר' אלעזר בר צדוק התם [ברכות י"ט ע"ב] מדלגין היינו על גבי ארונות של מתים, כמו שביארתי [שם].
<h2>דף יח.</h2>
ה"ג בפירוש רבינו שלמה ז"ל גבי מתניתין דתנן ושוין שטוענין בקורות בית הבד. מאי [שנא] דבכולהו גזרי בהו בית שמאי ומאי שנא קורות בית הבד דלא גזרי בהו בית שמאי, הנך דאי עביד להו בשבת חייב חטאת גזרי בהו רבנן ערב שבת עם חשכה, קורות בית הבד דאי עביד להו בשבת לא מחייב חטאת לא גזור בהו רבנן. פירוש כיון שטען מבעוד יום אי סחיט להו לכתחילה בשבת ליכא חיוב חטאת, ומיהו איסורא דרבנן איכא אי סחיט להו בשבת. ומאי דקאמר רבי ישמעאל יגמור לא שיסחוט בידים, אלא הכי קאמר, מותר לרסק מבעוד יום ולזוב מאליו. ופירש רבינו שלמה ז"ל דמשום הכי ליכא חיוב חטאת שאין טוענין קורה על גבי זיתים עד (עד) שטוחנין תחילה ברחים, וכן ענבים דורכין אותן תחילה ברגל, ובלא קורה נמי הוה נפיק אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ולא [דמי] לדש. מאן [תנא] דכל דאתי ממילא שפיר דמי אמר רבי יוסי בר' חנינא ר' ישמעאל היא דתנן השום והבוסר והמלילות שרסקן מבעוד יום ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך ר' עקיבא אומר לא יגמור. פירוש מאי יגמור דקאמר רבי ישמעאל לאו שיסחטם לכתחילה, דהא ודאי אסור, אלא ה"ק יניחם בכלי והמשקה יוצא מאליו ומותר בשבת. ולר' עקיבא אסור פירש רבינו שלמה ז"ל לא יגמור אסור להניחן תחת כובד[ן] מבעוד יום כדי לגמור משתחשך. (וכי) תימ' אם כן ר' עקיבא דאמר [כ]בית שמאי, אלא הכי קאמר לא יגמור כדי לאכול מהם בשבת. והא בהא תליא דלר' (שמעון) [ישמעאל] דאמר יגמור כלומר מותר לרסקן מבעוד יום ולזוב בכלים מאליהן בשבת ומותר לאכלן בשבת, ואם היה אסור לעשות כן מבעוד יום דחשבינן ליה כמי שלא רסקן כלל אם כן אם יצאו מעצמם אסורים. ור' עקיבא דאמר לא יגמור הוה כמו שלא רסקן כלל, ונהי דמותר לטעון מבעוד יום ולזוב מאליהן בשבת כבית הלל אבל אסורין בשבת לאכול מהן. ואע"ג דאמרינן בפרק חבית [קמ"ג ע"ב] דשאר פירות חוץ מזיתים וענבים ותותים ורמונים (ו)מותר לסחטן בשבת, ואם כן בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבא אמאי אסור לסחטן לכתחלה. בשלמא בוסר איכא למימר דכענבים דמי, אלא שום ומלילות אמאי. איכא למימר כיון דשום ומלילות עבידי לסחטן ולטבל בהם, לא גריעי מתותים ורמונים שאסור לסחטן לדברי הכל. ולא מצית אמרת דשום ומלילות כפרישין ועוזרדין דמי ומותר לסחטן לכתחילה, דאם כן אמאי קתני רסקן, בלא רסקן נמי מותר. וכי תימא משום בוסר נקט רסקן, דבבוסר ודאי בלא רסקן אסור דכענבים דמי, דהיכי תני תרתי אטו חדא. ועוד דרסקן משמע דאכולהו קאי ורסקן אין לא רסקן לא. ועוד דרסקן בפרק ר' אליעזר אומר [ק"מ ע"א] שום שרסקו מערב שבת למחר נותן לתוכו פול וגריסין ולא יטרוף אלא מערב. ואפילו למאן דאמר דגריס לא ישחוק אלא מערב ונימא דשחיקה הוא דאסירא אבל סחיטה מותרת, (ו)אם כן ליתני לא ישחוק אלא יסחוט וכל שכן מערב. אלא שמעת מינה מדלא אשכח התירא אלא במערב [דשרי] אבל סחיטה אסורה אע"פ שרסקו. ועוד דר' אלעזר ור' שמעון ורבנן לא פליגי [י"ט ע"ב] בזיתים וענבים שרסקן אלא ביצאו מעצמן, אבל לכתחילה אסור, דאם כן (לשמעינן) [לאשמועינן] פלוגתייהו בלכתחילה להודיעך כחן דר' אלעזר ור' שמעון שמתירין אפילו לכתחילה וכח דהתירא עדיף ליה. וכי תימא שאני זיתים וענבים שעשויין למשקה יותר משום ובוסר, אם כן (בהא פליג) [כי פריך] ר' אלעזר מאי טעמא לא אמר ר' יוסי בר' חנינא הוה ליה למימר האי טעמא שאני קורת בית הבד דמתניתין משום ובוסר. מכל הני טעמי משמע דר' ישמעאל דאמר יגמור לא שרי לכתחילה לסחטן. ופסק [כן] הרב אלפסי ז"ל ואע"ג דמחוסרין דיכה דכולי עלמא לא פליגי דאסיר, קסבר ר' יוסי בר' חנינא דהני דמתניתין כמחוסרין שחיקה דמו. ומיהו ר' אלעזר סבר דכמחוסרין דיכה דמו.
הרב אלפסי פסק בפרק מי שהחשיך כר' יוסי ב"ר יהודה דאמר אינו חייב עד שיגבל. וסתם מתניתין דהכא דמשמע דנתינת מים לדיו (זהו) [זוהי] שרייתו אוקמ' רב יוסף [כרבי], ואביי הוה דחי לה בדרך דילמא לא היא עד כאן לא אמ' ר' יוסי ב"ר יהודה אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל דיו דלאו בר גיבול בנתינת מים לחייב. ולא אקשי ליה מהא דתניא בפרק מי שהחשיך [קנ"ה ע"ב] ר' יוסי ב"ר יהודה אומר נותנין מים למורסן, וקאמר התם מורסן בר גיבול הוא יותר מאפר ודיו. ומשום דמתניתין דמי שהחשיך אתיא כר' יוסי ב"ר יהודה ודלא כר', פסק הרב כר' יוסי ב"ר יהודה.
מסקנא דשמעתא אמר רב אושעיא מאן תנא שביתת כלים ב"ש היא. אלמא ב"ש אית להו שביתת כלים אפילו במדי דלא עביד מעשה, וב"ה לית להו שביתת כלים אפלו במדי דעביד מעשה, ומתני' דמצודות חיה ועופות ודגים בין בלחי וקקרי דלא עבדי מעשה בין בכלים דעבדי מעשה עסקינן. ופותקין מים לגנה אפילו לבית שמאי מותר משום דליכא כלים. . [אבל אין] נותנין חטים על הרחים לכאורה ב"ש היא ולא ב"ה. והרב אלפסי פסק לאסור חטים על הרחים, ולא משום שביתת כלים אלא מפני שמשמעת את הקול. וכלל הדברים כל דבר שהתחילו מבעוד יום אע"ג דקא מתעבד מלאכה בשבת בין שלא בכלים בין בכלים דלא עבדי מעשה בין בכלים דעבדי מעשה מותר. וכל מה שאסרו בפרק כירה ובפרק במה טומנין ובפרק זה אין נותנין בשר בצל וביצה ובהדבקת פת לתנור ובחררה על גבי גחלים לא נאסר מפני שמתבשל בשבת אלא משום שמא יחתה בגחלים. והני תלתא בבי דקתני במתניתין בפלוגתא דבית שמאי ובית הלל כולהו צריכי. דיו משום ב"ש לאשמועינן דנתינת מים לדיו זהו שרייתו, אונין של פשתן משום בית הלל דלא גזרינן בהו שמא יחתה, מצודות חיה ועופות ודגים נמי משום בית הלל לאשמועינן דאפילו במדי דעבדי מעשה לית להו שביתת כלים.
<h2>דף יח:</h2>
הא דאמרינן האי קדרה חיתא או בשיל שפיר דמי, דוקא בשיל אבל בצלי לא, דהא תנן [י"ט ע"ב] אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום, ופת וחררה נמי, וקרא חייא כצלי דמו. וטעמא דמלתא שהצלי ממהר לצלות יותר מתבשיל הקדרה שמתאחר להתבשל ואסוחי אסח דעתיה מיניה לאורתא, לאימת קא בעי ליה למחר, בלאו חתוי נמי בשיל. אבל צלי ופת בתנור וחררה על גבי גחלים ממהרין לצלות, ולאורתא נמי קא בעי ליה, ואיכא למגזר שמא יחתה. ועססיות דאסרינן אע"ג דקדרה חייתא היא, כיון שקשין הן להתבשל, למחר נמי בעי חתוי. וחבית של מים כצלי דמיא, ולפיכך אסרו בעססיות ובחבית של מים. והאי דאמרינן בשיל שפיר דמי בבישול כל צרכו ומצטמק ורע לו, אבל מצטמק ויפה לו אסור. בשיל ולא בשיל אסור. כגון שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, אבל אם הגיע למאכל בן דרוסאי מותר אליבא דחנניא [כ' ע"א], לא שנא כירה ולא שנא תנור. ולדברי הרב אלפסי שפסק דלא כחנניא אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי אסור.
והשתא דאמר מר כל מדי דקשי ליה זיקא לא (מתחלי) [מגלי] ליה האי בשרא דגדיא דשריק שפיר דמי. פירוש עד השתא מיירי בתבשיל של קדרה שעל גבי כירה דלית בה תורת שריק ולא תורת קשי ליה זיקא, והשתא איירי בצלי שבתוך התנור שיש טורח לגלות פי התנור ולחתות אש שבתנורו, ולא הוי כקדרה חייתא, כיון דצלי הוא ממהר לצלות. והיינו דאקשינן ליה מהא דתנן אין צולין בשר בצל וביצה וכו' וכיון דקשי ליה [זיקא] לא מגלי ליה. ויש מפרשים שאינו יכול לחתות אלא אם כן הוציא הגדי בחוץ, וכיון דקשי ליה זיקא לא מגלי ליה להוציאו בחוץ.
איכא דאמרי דגדיא בין שריק בין לא שריק שפיר דמי. דוקא בגדיא דמנתח דקשי ליה זיקא אבל לא מנתח לא קשי ליה זיקא והוה ליה כברחא, ואי לא שריק אסור אליבא דרב ירמיה מדפתי. והכי אמרינן לקמן [י"ט ע"א] גבי משלשלין את הפסח לתנור התם מנתח הכא לא מנתח. ואליבא דרב ירמיה אמרינן הכי, אבל לרב אשי דשרי ברחא ולא שריק אע"ג דלא קשי ליה זיקא מפני שיש טורח לגלות פי התנור ולחתות אש שבתנורו לא שנא מנתח ולא שנא לא מנתח שרי, וטעמא דמשלשלין את הפסח לתנור לרב אשי לא משום בני חבורה זריזין הוא, דלכולי עלמא נמי שרי. ויש מפרשים דרב אשי ורב ירמיה בהא פליגי רב אשי סבר קשי ליה זיקא ורב ירמיה [סבר] לא קשי ליה זיקא, אבל היכא דלא מנתח דכולי עלמא לא קשי ליה זיקא, וטעמא דבני חבורה זריזין הם, הא לאו הכי אסור אפילו לרב אשי. ופסק הרב אלפסי כרב ירמיה מדאמר אביי האי (קורא) [קרא] חייא כבשרא דגדיא דמי מכלל דאי כברחא אסור. ואיכא מאן דפסק כרב אשי דבתרא הוא, ואביי לרווחא דמלתא קאמר. נמצאת אתה אומר שלש מדות בדבר קדרה חייתא שפיר דמי עם חשכה, מפני שמתאחר בישולה, ולא בעי לה עד למחר, ובלא חתוי נמי יתבשל עד מחר. צלי דבשרא אגומרי ממהר לצלות, ואסור עם חשכה אלא בכדי שיצולו [מבעוד יום], מפני שאין טורח בחתויו. צלי של תנור אע"פ שהוא ממהר לצלות, כיון שיש טורח בחתויו מותר בגדיא בין שריק בין לא שריק, ודברחא נמי בין שריק בין לא שריק נמי לרב אשי, ולרב ירמיה בדשריק. וללישנא קמא דאסר רב ירמיה גדיא ולא שריק, אונין של פשתן דשרינן במתניתין משום דקשי ליה זיקא, מוקים לה רב ירמיה בדשריק. אי נמי אפילו תימא בדלא שריק, גדיא מבעי ליה לשבתא אתי לחתויי [אבל אונין של פשתן לא אתי לחתויי] כיון דקשי ליה זיקא. ויורה עקורה [ו]טוחה נמי שרינן מ[ה]אי טעמא לרב ירמיה דאסר ברחא ושריק ללישנא קמא, משום דהאי מתבעי ליה בשבתא והאי לא מתבעי ליה בשבתא. ועוד יש לומר טעם אחר ביורה, מפני שהיא עצמה טוחה (מנכר) [מדכר] ולא מגיס.
<h2>דף יט.</h2>
ת"ר לא ישכיר אדם כליו לגוי בערב שבת, וברביעי ובחמשי מותר. אמרו עליו על יוסף הכהן ואמרי לה יוסף החסיד שלא נמצא כתבו ביד גוי מעולם. אע"ג דתניא לעיל [י"ח ע"ב] בית שמאי אומרים לא ימכור אדם חפצו לגוי ולא ישאילנו אלא כדי שיגיע לביתו [מבעוד יום, דאלמא אם מגיע לביתו] מותר ומאי שנא שכירות משאלה. לא קשיא התם בכלים שאין עושין בהם מלאכה, הכא בכלים שעושין בהן מלאכה, כגון מר וקרדום וכיוצא בהן. והיינו דקתני לעיל חפצו וקתני ולא ישאילנו והכא קתני כליו וקתני ולא (ישכור) [ישכיר]. ומסתברא דהא מתני' דברי הכל היא, ואפילו לבית הלל דלית להו שביתת כלים אפילו הכי בערב שבת אסור, דדמי כמאן דמתני בהדיא שיעשה בו מלאכה בשבת, ונמצא זה (כשוכר) [כמשכיר] את כליו בשבת. ולא דמי לעורות לעבדן וכלים לכובס נכרי, דהתם הכלים נעשית בהן המלאכה אבל הם אינם עושים מלאכה, אבל הני עושין בהן מלאכה בשבת, ונמצא זה כאילו נוטל שכר בשבת. אבל ברביעי ובחמשי לא מוכחא מלתא. אבל לבית שמאי דאית להו שביתת כלים אפילו ברביעי ובחמשי אסור. ומכלים לבית שמאי נשמע לבהמה לדברי הכל, שהוא מצווה על שביתת בהמתו, וברביעי ובחמשי נמי אסור. וכן כתב הרב בעל המאור. והרב אלפסי שלא כתבה, נראה שהיה בדעתו דבית שמאי היא, אבל לבית הלל אפילו בערב שבת מותר. ויש למדין מזה דבהמה ברביעי ובחמשי מותר. ויש להחמיר בבהמה יותר מבכלים, כמו שמצינו שהחמירו חכמים במכירת הבהמה משום שכירות ומשום שאלה ומשום נסיוני [ע"ז ט"ו ע"א], ולא החמירו כן בכלים אליבא דבית שמאי, מפני שאין השכירות והשאלה מצויה בכלים כמו שהיא מצויה בבהמה. ועוד דבהמה איכא משום נסיוני מה שאין כן בכלים.
הא דתניא אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם שבת, הטעם הנכון הוא מפני עונג שבת, שאין דעת המפליג בספינה והצר על עיירות של גוים מתיישב עד ג' ימים. ולא כשהספינה גוששת ומשום גזרת תחומין כמו שכתב הרב אלפסי ז"ל, שאין לשון מפליגין בספינה נופל בספינה קטנה גוששת.
<h2>דף יט:</h2>
והא דתנן אין נותנין פת לתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה. דווקא בשאין לו מזון שלש סעודות, אבל אם היה לו מזון שלש סעודות מותר להדביק עם חשכה, דבשבת אסור לרדות, לאימת קא בעי ליה למוצאי שבת בלא חתוי נמי אפי, והוה ליה כקדרה חייתא. אלא בשאין לו מזון שלש סעודות מיירי, וכדתניא בפרק כל כתבי הקודש [קי"ז ע"ב] שכח פת בתנור וקדש עליו היום מציל מזון שלש סעודות, וקא משמע לן הכא דלאו דוקא שכח, דלכתחילה נמי מותר להדביק מבעוד יום על מנת לרדות שלש סעודות משחשכה, כיון שאין לו שלש סעודות. והאי דנקט התם שכח, משום דבשכח אפילו בשיש לו שלש סעודות התירו לו לרדות שלש סעודות משום הצלה ומשום עונג שבת, ובשכח נמי אשמעי' רבותא שלא התירו לו להציל אלא שלש סעודות. ועוד יש לומר דבהדבקת פת בתנור שאינו צריך רדייה, דלבתר אפייתו נופל מאליו, ולשבת נמי בעי, ואיכא למגזר שמא יחתה, ולעולם בשיש לו פת שלש סעודות עסקינן והא דאמרינן [י"ח ע"ב] מאן תנא להא דתנו רבנן לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין וכו' לימא בית שמאי היא, הוא הדין דהוה ליה לאקשויי ממתניתין דאין צולין בשר בצל וביצה ואין נותנין פת לתנור ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרומו פניה לימא בית שמאי היא, אלא דילמא מתניתין כיון דגבי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל היא איכא למימר בית שמאי קא תנו לה. והכי איתא בירושלמי דגרסינן התם [פ"א ה"ה] אמרו להם בית שמאי לבית הלל דבר אחד ולא יכלו להשיבם אי אתם מודים שאין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו ולא יכלו להשיבן. אמר ר' זעירא אילולי דלא מעילנא רישאי ביני אריואתא הוה אמינא טעמא תמן בשר בצל וביצה [דרכן להתהפך הכא מה אית לך למימר].
<h2>דף כ:</h2>
כיון דאסיקנא דשעוה פסול לשמנים ולא פסול פתילות הילכך מותר להדליק בנרות של שעוה. [וכן שמעתי בשם רבינו יעקב].
<h2>דף כב.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב אסי אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. פירוש אפילו למאן דאמר מותר להשתמש לאורה, הרצאת מעות אסור מפני שהוא תשמיש בזיון. כי אמרתה קמיה דשמואל אמר לי וכי נר קדושה יש בה. מתקיף לה רב יוסף וכי דם קדושה יש בו דתניא ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יכסנה ברגל שלא יהיו מצוות בזויות עליו הכא נמי שלא יהו מצוות בזויות עליו. ומיהו שמואל סבר דשאני נר חנוכה מדם, דאילו בדם גוף המצה עושה בבזיון, מה שאין כן בנר חנוכה שכבר נעשית המצוה כהלכה. והלכתא כרב אסי. והרב אלפסי שפסק אסור להשתמש לאורה לא היה צריך לכתוב אסור להרצות מעות, אלא לרווחא דמילתא כתבה. ויש מפרשים דרב אסי אתא לאשמועינן דאפילו הרצאת מעות שהיא תשמיש ארעי אסור, ולא מחוור, דלאתקפתא דשמואל משמע דמשום בזיון קאמר.
הרב אלפסי ז"ל פסק שמדליקין מנר לנר. ולא ברר אי משרגא לשרגא או אפילו בקנסא. ומסתברא דאפילו בקנסא שרי, דכיון דאסיקנא [כ"ג ע"א] הדלקה עושה מצוה, הוה ליה נר חנוכה כנרות של מקדש, ואי אסר רב אפילו משרגא לשרגא קשיא ליה נרות של מקדש, (אבל) [אלא] לאו בקנסא (הוה) [הוא] דקא אסר רב ולא משרגא לשרגא, ושמואל שרי אפילו בקנסא, והלכתא כותיה.
<h2>דף כג.</h2>
הא דאמרינן הרואה מברך שתים. פירש רבינו שלמה ז"ל העובר בשוק ורואה באחת החצרות נר דולק. וכתב הרב עוד שלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינה. ומשמע נמי שאם הדליק כבר בביתו ויצא ידי חובתו אינו מברך. וכתב הרב דודי ר' אשר ז"ל נראה לי דיושב בספינה וכיוצא בו דוקא, שאין לו בית להדליק ולא נסיב, אבל נסיב דמדלקי עליה בגו ביתיה, אי נמי מי שלא הדליק בביתו עדיין, אין צריך לברך ברואה, שהרי כשיקיים מצותו אז יברך את כולן, ומצוה לכנפן ולא לפזרן.
הא דאמר אביי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי דבפלגא בפלגא נמי לא בעי ברוכי בספק דבריהם, ולדבריו אין מברכין על כסוי דם הכוי שהוא ספק חיה ספק בהמה. אבל לרבא בדמאי הקלו משום דרוב עמי הארץ מעשרין הן אבל בפלגא ופלגא מברכין, ולדבריו מברכין על כסוי דם הכוי.
<h2>דף כג:</h2>
הא דתנן ולא בשמן שריפה, פרישנא בגמרא מאי שמן שריפה אמר רבא שמן של תרומה שנטמאת, ואמאי קרי ליה שריפה הואיל ולשרפה עומד. וביום טוב שחל להיות ערב שבת עסקינן לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. ומינה שמעינן שאע"פ שאין טורח בביעור כלל אין מבערין קדשים ביום טוב, שלא תחלוק בביעור, אי נמי כיון דביעור קדשים מצות עשה היא, לכם ולא לגבוה קרינא ביה. ואפילו למאן דאמר [פסחים מ"ו ע"א] נדרים ונדבות קרבין ביום טוב, הני מלי שלמים דאיכא בהו אכילת הדיוט, וכי קא שחיט אדעתא דהדיוט קא שחיט, אבל ביעור אע"פ שמסיקה תחת תבשילו, אדעתא דביעור קא עביד, ולכם ולא לגבוה קרינא ביה. בזה הדרך הלך הרב דודי ז"ל, והיינו דתנן כיצד מפרישין חלה (טמאה) [בטומאה] ביום טוב, ולא אמרינן יפרישנה ויתננה לכלבו מפני שאין מבערין קדשים ביום טוב אפילו במדי דלית ביה טרחא. והרב בעל המאור כתב שאין לו ליתנה לכלבו, דתרומה טמאה כקדשים טמאים היא, ובעי שריפה ולא דבר אחר, ואם יין הוא שאינו ראוי לשריפה בעי זילוף שהוא [כקבורה]. ורבינו שלמה כתב בפרק מפנין [קנ"ו ע"ב] שיכול ליתנה לכלבו. וכי תימא וכיון שאין מבערין קדשים ביום טוב חזינן מקראי, למר מנותר ולמר מעולת חול ביום טוב ולמר ממילה שלא בזמנה [כ"ו ע"ב], נפשוט מינה דלא אמרינן מתוך שהותרה (וחבורה) [הבערה] לצורך הותרה נמי שלא לצורך, ואנן קיימא לן כבית הלל דאמרי בפרק קמא דיום טוב [י"ט ע"א] מתוך. איכא למימר דלא אמרינן מתוך אלא בדבר שהוא צורך יום טוב אע"פ שאינו צורך אוכל נפש, אבל ביעור תרומה [טמאה] שאינה צורך יום טוב ליכא למימר מתוך. ואע"פ שמסיקה תחת תבשילו מיהו עיקר מצות הביעור לא צורך יום טוב הוא. והא דאמרינן התם [ביצה י"ב ע"א] השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה דאמר לך מני בית שמאי היא דאי בית הלל הא אמרי מתוך, והא עולה דלאו צורך יום טוב הוא ואפילו הכי אמרי' מתוך, שאני עולה אע"פ שאינה אוכל נפש היא צורך כפרת נפש, ואיכא נמי עור דחזי למזגא עליה. והא דאצטריכי' להני קראי למילף מינייהו אין מבערין קדשים ביום טוב, למאן דאמר נדרים ונדבות קרבים בין טוב הוא דאצטריכי קראי. ועוד יש לומר דאפילו למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב הוא דאצטריכי קראי, דאילו נדרים ונדבות אין מצות[ן] ביום טוב יותר ממחרתו, ואפילו ברגל שלישי דאיכא בל תאחר, (או) [אי] ביום טוב ראשון הרי יכול להקריב בחולו של מועד. ביום טוב האחרון נמי משום גזרת יום טוב ראשון. אי נמי התם דנדר מדעתו היה לו להקריבם קודם יום טוב, אבל הכא הרי נטמאת מאליה. זה הטעם צריך עיון.
<h2>דף כד.</h2>
כתב הרב אלפסי הא דאמ' רב גדל אמר רב ראש חדש שחל להיות בשבת המפטיר בנביא בשבת אינו צריך להזכיר של ראש חדש שאלמלא שבת אין נביא בראש חדש, לית הלכתא כותיה, מהא [דפסיק] כר' יהושע בן לוי, דכי אמ' לית הלכתא ככל הני שמעתתא אכולהו קאי. ורבינו יעקב כתב דהלכתא כרב גדל והלכתא כר' יהושע בן לוי, דמי דמי התם נביא בראש חדש ליכא הכא איתיה ערבית שחרית ומנחה, וטעם המפורש בגמרא לא מצינן לדחויה.
<h2>דף כה:</h2>
הא דאמרי' גבי סדין בציצית גזרה משום כסות לילה, פי' כסות המכסה בה בלילה אפילו מיוחד ליום, דקיימא לן [מנחות מ"א ע"א] ציצית חובת גברא הוא, מדמברכינן להתעטף בציצית ולא מברכינן בעשייתו לעשות ציצית, שכל מצוה שעשייתה גמר מצותה כגון מילה והדלקת הנר וכיוצא בהן צריך לברך [על עשייתה], וכל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה כגון סוכה ולולב וציצית למאן דאמר חובת גברא הוא אין מברך על עשייתו. והכי איתא במסכת מנחות בפרק התכלת [מ"ב ע"א]. ומאי דגרסינן בירושלמי דסוכה [פ"א ה"ב] העושה סוכה לעצמו אומר אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעשות סוכה ליתא, דאגמרא דידן סמכינן. ומאי דפירש רבינו שלמה ז"ל כסות לילה כסות המיוחד ללילה, אליבא דמאן דאמר חובת מנא [הוא] דקא מפרש הכי. [ולא קיימא לן הכי]. והרב אלפסי פסק דחובת גברא הוא, כלומר כשלובש טלית שיש לו ד' כנפים חייב בציצית, אבל אינו לובשה פטור דכלי קופסא פטורין מן הציצית. והוי יודע שהתכלת אינה מעכבת את הלבן, דתניא [מנחות ל"ח ע"א] וראיתם אותו מלמד שמעכב' זה את זה דברי ר', וחכמים אומרים אין מעכבין. וקיימא לן הלכה כרבי מחברו ולא מחבריו. ואע"ג דאמרינן בפרק התכלת מאן תנא דפליג עליה [ד]ר' ר' יוחנן בן נורי היא, כיון דקתני לה בברייתא בלשון חכמים הלכתא כותיה. ופשטא דמתני' דהתכלת אינה מעכבת את הלבן לרבנן אזלא, אע"ג דשנינן לה התם אליבא דרבי.
<h2>דף כח:</h2>
הא דתנן פתילת הבגד שקפלה ולא הבהבה רבי אליעזר אומר טמאה היא ואין מדליקין בה וכו', מפרשינן בה תרי פירושי בגמרא, רב אדא בר אהבה אוקמה בג' על ג' מצומצמות, וביום טוב שחל להיות בערב שבת, וכולי עלמא אית להו דרבי יהודה דאמר מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים, ודכולי עלמא אית להו דעולא דאמר צריך שידליק ברוב היוצא, ר' אליעזר סבר קפול אינו מועיל וכיון דאדליק בה פורתא הוה ליה שברי כלים וכי קא מדליק בשבר כלי קא מדליק, ורבי עקיבא סבר קפול מועיל וכי קא מדליק בעץ בעלמא קא מדליק. רבא אמר היינו טעמא דר' אליעזר לפי שאין מדליקין בפתילה שאינה מוחרכת ולא בסמרטוטין שאינן מוחרכין. והלכה כר' עקיבא.
<h2>דף כט.</h2>
אמר רב יהודה אמר רב מסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים דברי ר' יהודה ר' שמעון מתיר. מסיקין בתמרים, אכלן אין מסיקין בגרעיניהן דברי ר' יהודה ר' שמעון מתיר. וקיימא לן כר' יהודה ביום טוב [ב' ע"א]. ופרכינן לר' יהודה דאמר אין מסיקין בשברי כלים כיון דאסיק בה פורתא הוה ליה שבר כלי וכי קא מהפך באיסורא קא מהפך. דעביד כדרב מתנה דאמר עצים שנשרו מן הדקל בתנור ביום טוב מרבה עליהן עצים מוכנים ומסיקן. ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה, הני מלי בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין. ואע"ג דקיימא לן כרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל, הני מילי היכא דאיכא איסורא הכא מקלא קלי איסורא.
<h2>דף כט:</h2>
אבין צפוראה גרר ספסלא בעיליתא דשישא לעילא מר' יצחק בן אלעזר אמר ליה אי שתיקנא לך כדקא שתקי חבריא לר' יהודה נפק מיניה חורבא גזרה עיליתא דשישא אטו עיליתא דעלמא. ובפרק המצניע גרסינן [צ"ה ע"א] אמימר שרא זילחא במחוזא אמר טעמא מאי אסרו רבנן דילמא אתי לאשוויי גומות הכא ליכא גומות, קשיין אהדדי. יש לומר שאני גרירה מזילחא, שגרירה נשמע הקול למרחוק ומאן דשמע סבר דלאו ביתא דשישא הוא, מה שאין כן בזילחא. אי נמי התם כולא מחוזא הוה ביתיה דשישא ולא (גרי') [גזרינן] עיר זו אטו עיר אחרת, אבל בעיר אחת גזרינן. ויש לומר דפליגי אהדדי, וזהו שלא כתב הרב אלפסי הא מילתא דעיליתא דשישא.
<h2>דף לד.</h2>
הא דתנן ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מעשרין את הודאי וכו', איכא לאוקומה אפילו לר' דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות, דעד כאן לא קאמר ר' אלא בעירוב שאין מערבין אלא לדבר מצוה אבל בדבר הרשות מודה. הא דאמרינן בגמרא שאין מערבין עירובי תחומין בבין השמשות ההיא דלא כר'. והרב אלפסי ז"ל פסק במסכת עירובין [ל"ב ע"ב] כרבי, והכא פסק שאין מערבין עירובי תחומין בין השמשות. ויש לומר דשאני תחילת עירוב כיון דמקנא ביתא הוא אין מערבין בין השמשות אפילו לר'. אי נמי בשעירב ברגליו שמערבין אפילו לדבר הרשות, (ו)שלא אמרו אין מערבין אלא לדבר מצוה אלא בעירוב פת.
ה"ג בפירוש רבינו שלמה ז"ל אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף [הבל] משחשכה גזירה שמא ירתיח, אי הכי בין השמשות נמי נגזור, סתם קדרות בין השמשות רותחות הן. ואמר רבא מפני מה אמרו [אין טומנין] בדבר המוסיף [הבל ואפילו] מבעוד יום, גזירה שמא יטמין ברמץ, ויטמין, גזירה שמא יחתה בגחלים. והרב אלפסי גריס מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף [הבל] מבעוד יום גזירה שמא ירתיח, אי הכי בין השמשות נמי נגזור, סתם קדרות בין השמשות רותחות הן. ופי' אי הכי בין השמשות בדבר שאינו מוסיף הבל, אבל בדבר המוסיף ודאי אם מבעוד יום אסור כל שכן בין השמשות. רק הרב ר' משה ז"ל [פסק] דבבין השמשות מותר להטמין בדבר המוסיף.
<h2>דף לד:</h2>
גרסינן במסכת כריתות בסוף ספק אכל חלב [כ' ע"א], ת"ר החותה גחלים בשבת חייב חטאת ר' שמעון בן אלעזר [אומר משום ר' אלעזר] ב"ר צדוק חייב שתים מפני שמכבה את העליונות ומבעיר את התחתונות במאי עסקינן אי דנתכוין לכבות ולהבעיר מאי טעמא דתנא קמא אי מתכוון לכבות ולא להבעיר מאי טעמא דמאן דמחייב תרתי. ר' אלעזר ור' חנינא דאמרי תרוייהו כגון שנתכוון לכבות את העליונות ולהבעיר את התחתונות תנא קמא סבר מקלקל בהבערה פטור ור' אלעזר ב"ר צדוק סבר מקלקל בהבערה חייב וכן אמר ר' יוחנן בנפח שנינו. אביי בר אבין ורב חנניה בר אבין דאמרי תרוייהו כגון שנתכוין לכבות ולהבעיר ת"ק סבר לה כר' יוסי דאמר הבערה ללאו יצאת ור' אלעזר ב"ר צדוק סבר לה כר' נתן דאמר לחלק יצאת. רב אשי אמר כגון שנתכוין לכבות והובערו מאליהן תנא קמא סבר לה כר' שמעון דאמר [דבר] שאין מתכוין מותר ור' אלעזר ב"ר צדוק סבר לה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין חייב. שמעתי כי הרב ראב"י פירש התם מאי חייב שתים דקאמר אסור שתים, ודכוותה אמרינן פרק ארבעה אחין [יבמות ל"ב ע"א] גבי נשא חי ואחר כך נשא מת מעלה אני עליו כאילו עשה שתים ואינו חייב אלא אחת. ומיהו לכל שנויי דשני מעיקרא חייב שתים ממש קאמר. ולא נהירא לי. ת"ר החותה גחלים בשבת להתחמם בהם והובערו מאליהן תני חדא חייב ותניא אידך פטור, הא דתניא חייב כמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה והא דתניא פטור כמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. לפום סוגיא דהתם אית לן לפרושי דהא דאמרינן שמא יחתה בגחלים שמא יתכוין להבעיר, שאם אינו מתכוין אין החתוי אסור אלא משום טלטול דדבר שאין מתכוין מותר. ובפרק כל הכלים נמי הכי משמע דלאו פסיק רישיה [הוא] ואין בחתוי גחלים איסור אלא משום טלטול, דגרסינן [קכ"ג ע"א] [התם] פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים אי מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה ר' אלעזר בן תדאי אומר תוחבן בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן.
קיימא לן כרבה דאמר משתשקע החמה בין השמשות. ושיעור בין השמשות שלשה חלקי מיל. והא דאמרינן בפסח שני בפרק מי שהיה טמא [פסחים צ"ד ע"א] ששיעור בין השמשות משתשקע החמה עד צאת הכוכבים ד' מילין. התם משמתחלת החמה לשקוע הכא לאחר שגמרה שקיעתה.
<h2>דף לה.</h2>
אמר רבה חלתא בת תרי כורי שרי לטלטולי בת תלתא אסור לטלטלה, אמר אביי בעי מיניה דמר [בשעת מעשה] ואפילו בת תרי כורי לא שרא לי כדתניא כוורת הקש וכוורת הקנים ובור ספינה אלכסנדרית אע"פ שיש להם שוליים והם מחזיקות ארבעים סאה בלח שהן כוריים ביבש טהורין.
<h2>דף לה:</h2>
תני חדא אין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות ותניא אידך שופר מטלטל הואיל וראוי לגמוע בו מים לתינוק חצוצרות אין מטלטלות, ותניא אידך כשם ששופר מטלטל כך חצוצרות מטלטלות. לא קשיא הא ר' יהודה הא ר' שמעון הא ר' נחמיה. פירוש אליבא דר' יהודה שופר מטלטל הואיל וראוי לגמוע בו מים לתנוק, והוה ליה כדבר שמלאכתו לאיסור דעלמא שמותר לצורך גופו ולצורך מקומו. חצוצרת אסור אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו, ולא דמי לדבר שמלאכתו לאיסור דעלמא, דהתם פעמים שעושה בו מלאכת היתר ולא מוקצה היא, אבל חצוצרת שאינו עושה בו מלאכת היתר כלל מוקצה הוא, לר' יהודה אסור ולר' שמעון מותר, ולר' נחמיה אפילו שופר אסור דדבר שמלאכתו לאיסור אפילו לצורך גופו אסור לר' נחמיה, והכי איתא בפרק כל הכלים [קכ"ד ע"ב]. וקיימא לן בשבת כר' שמעון.
<h2>דף לו:</h2>
כירה שהסיקוה בקש ובגבבה נותנין עליה תבשיל. רבינו שלמה מפרש כולה מתניתין משום מוסיף הבל, שקש וגבבה אינו מוסיף הבל וגפת ועצים מוסיף הבל. ולפי פירושו מותר להטמין על גבי [כירה] גרופה או קטומה. ואע"ג דאמרינן בריש פרק במה טומנין [מ"ז ע"ב] קופה שטמן בה אסור להניחה על גפת של זיתים, ומי גרעי גחלים קטומות מגפת של זיתים, אין גרעי וגרעי, דאילו גפת של זיתים מוסיף הבל וזה מתמעט ומתעממין הגחלים. וזה הטעם אינו מספיק, שאנו רואין שהקדרה מעלה רתיחה בקטימת הגחלים ואינה מעלה רתיחה בגפת. אלא יש לתת טעם אחר בדבר, שגפת של זיתים מגלה דעתו שרוצה בחמימות התבשיל, וזה מגלה דעתו שאינו רוצה בחמימותו שהרי קוטם את הגחלים. והא דאמרינן בפרק במה מדליקין [ל"ה ע"ב] סילק המסלק והטמין המטמין, מילי מילי קתני הבא לסלק מעל הכירה שאינה גרופה וקטומה או מעל גבי התנור הגרוף וקטום מסלק והבא להטמין על גבי כירה גרופה וקטומה מטמין. ורבינו חננאל ז"ל פירש (זכר להטמנה) בכל פרק כירה [ד](ו)שהייה והטמנה תרתי מילי נינהו, שהשהייה הוא שמשהא התבשיל על גבי כירה ואין בה הטמנה כלל, ואין איסור השהייה מפני שמוסיף [הבל] אלא משום שמא יחתה. ולפיכך בקש וגבבה מותר דליכא למגזר שמא יחתה, שכיון שכלה שלהבתן (אין) כלה גחלתן. אבל בגפת ועצים אע"פ שכלה שלהבתן אין כלה גחלתן, ואיכא למגזר שמא יחתה, אא"כ גרופה וקטומה, דגלי אדעתיה שאינו רוצה ברבוי גחלים, ולפיכך אפילו בקטומה שיש גחלים בכירה ליכא למגזר. ובית שמאי סבירא להו דאפילו בגרוף איכא למגזר דגפת ועצים אחר שגירף הגחלים אי אפשר בלא ניצוצות. והוא הדין [ו]ההיא (ה)תשובה לתנור ואליבא דבית הלל שאסור אפילו בגרוף וקטום, (וכיון) [דכיון] דנפיש הבליה אף לאחר שגירף אי אפשר בלא ניצוצות. והב"ה ז"ל פירש גירוף לצד אחד, אבל אם גירף לגמרי לא שנא תנור ולא שנא כירה מותר. ונראין דברי רבינו חננאל ז"ל דשהייה והטמנה תרתי מילי נינהו, ואין טעם השהייה מפני שמוסיף הבל אלא שמא יחתה. ולפי פירוש רבינו שלמה ז"ל יש ראייה ממשנתינו להתיר החמין שלנו שטומנין על גבי כירה קטומה. ולפי פירוש רבינו חננאל ז"ל אין לנו ראייה ממשנתינו להתיר החמין שלנו, אלא פוק חזי מאי עמא דבר. וכל דבר שהלכה רופפת הלך אחר המנהג. והמחמיר תבא עליו ברכה.
ולענין פסק ההלכה מסתברא כמו שפסק הרב אלפסי שאסור לשהות תבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי על גבי כירה שאינה גרופה וקטומה, ואע"פ שראיות הרב אינן כל כך חזקות, דמאי דאייתי ראייה מהא דבעיא לן מהו לסמוך [ל"ז ע"א] לאו ראייה הוא, חדא דדילמא בשאינו מבושל כמאכל בן דרוסאי קא מבעיא ליה שהוא אסור לדברי הכל, וקא פשיט להיתרא מהא דתניא שתי כירות המתאימות, משום דלהאי תנא כמאכל בן דרוסאי ושאינו כמאכל בן דרוסאי שוין הן. ועוד דהא אבעיא לן מהו לסמוך אמתניתין קאי למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אי לשהות תנן קא מבעיא ליה מהו לסמוך ולשהות, אי להחזיר תנן קא מבעיא ליה מהו להחזיר ולסמוך. ודאמרינן לקמן [ל"ח ע"ב] נמי אלא כירה כי אינה גרופה וקטומה מי שרי, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה למר לשהות ולמר להחזיר. ורב יוסף נמי דהוה סבירא ליה לסמוך ושפיר דמי למר להחזיר ולמר (לסמוך) [לשהות]. ואעפ"כ שאין ראיות הרב חזקות כל כך מסתברא כוותיה מראיות אחרות. חדא דלכאורה מתניתין בלשהות רהטא, דמאן דאמר להחזיר תנן איצטרי' לשנויי חסורי מחסרא והכי קתני, ושנויא דחיקא היא. ועוד כיון דר' מאיר ור' יהודה שוין שאסור לשהות בין לבית שמאי ובין לבית הלל מי הוא זה שיכול לדחות דבריהם בלא ראייה ברירה. ואי משום דתנן [י"ט ע"ב] ולא חררה על גבי גחלים אלא בכדי שיקרמו פניה, ההיא חנניה היא, ואין דברי חנניה כלום במקום רבי מאיר ורבי יהודה ובית שמאי ובית הלל. ויש מביאין ראייה לפסק הרב ממצטמק ויפה לו שאסור ומהא דבעיא מיניה חייא בר אבא מרב שכח קדרה על גבי כירה ובשלה בשבת, עד כאן לא קא מבעיא ליה אלא בשכח אבל לשהות אסור, ובשכח נמי פשיטנא לאיסורא. ולאו ראייה היא כלל, דמאי דקא מבעיא לן בשכח איכא לאוקומה בשאינו כמאכל בן דרוסאי, דלכולי עלמא אסור לשהות. וממצטמק ויפה לו נמי אין בו ראייה לאיסור, דהתם איכא למגזר שמא יחתה, שהחתוי יפה לו, אבל כמאכל בן דרוסאי ומצטמק ורע לו אעפ"י שבישולו יותר ממאכל בן דרוסאי טוב לו, החתוי רע לו שהחתוי גורם שיצטמק יותר מדאי וכיון שמצטמק ורע לו ליכא למגזר שמא יחתה למאן דשרי לשהות. ומיהו הלכתא כמאן דאסר לשהות כדברי הרב אלפסי. הלכך מתניתין דחררה על גבי גחלים לאו הלכה היא. וכן מה ששנינו אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מבעוד יום ואמרינן בגמרא כמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, אע"פ שכתבה הרב ז"ל לא[ו] הלכה היא, דמאי דפריש רב [כ' ע"א] כמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי, לאו משום דסבירא ליה לרב כחנניא, אלא מתניתין קשייתיה, דתנן ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה, וקרימת פנים אינו אלא כמאכל בן דרוסאי, כדאמר רב ששת בשמעתין תרוייהו תננהו וכו'. וכיון דחררה על גבי גחלים דלא כהלכתא הא נמי דלא כהלכתא. ולא כתבה הרב ז"ל אלא ללמד ממנה שכל תבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי דיו לקצת אנשים, ואמטול הכי אין בו משום בשולי גוים. ואמנם כי היה לו לרב לפרש ולא לסתום, רק שסמך על מנהגו שהוא מקצר במקומות רבים, וסמך על מה שפסק דמתני' דחררה על גבי גחלים לאו הלכה, וממילא אדחייא לה מלתא דרב דאמר כמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי. והרב ר' משה ז"ל פסק דלשהות תנן והתיר חררה על גבי גחלים כדי שיקרמו פניה. ונראה שדבריו סותרין זה את זה. ויש לומר עוד שיש חילוק בין צלי לתבשיל, שהצלי דיו בצלייה מועטת, ואם יחתה בגחלים יצטמק ורע לו. ועוד דקשי ליה קוטרא אם יחתה אחר שהגיע למאכל בן דרוסאי. והטעם הראשון הוא הנכון דלאו הלכה הוא.
כללא דשמעתא כל כירה שהיא גרופה וקטומה מותר לשהות עליה כל תבשיל אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי ואפילו מצטמק ויפה לו. שכל האיסור אינו אלא משום שמא יחתה. וכיון דגרוף וקטום הוא ליכא למגזר שמא יחתה. ותנור או כופח דגפת ועצים אפילו גרוף וקטום אסור, אע"פ [שהגיע] למאכל בן דרוסאי (אצמי') [אפילו] בשול כל צרכו ומצטמק ויפה לו, דגרוף וקטום דתנור (דשאינו) [כאינו] גרוף וקטום דכירה. אבל אם בשל כל צרכו ומצטמק ורע לו מותר אפילו בשאינו גרוף וקטום, דליכא למגזר ביה שמא יחתה. הא דאמר ר' הושעיא קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו כל צרכן ותבשיל שבשל כל צרכו, ואמרינן עלה שמעת מינה מצטמק ויפה לו מותר שאני הכא דקטמה, (ו)אלמא אע"פ שקטמה בעי בשול כל צרכו, התם הכי אמר' אע"פ שבשל כל צרכו טעמא דקטמה הא לא קטמה לא, דמצטמק ויפה לו אסור. אבל לעולם אם קטמה ולא הובערה אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי מותר. וכשם שמותר לשהות בגרוף וקטום כך מותר להחזיר בגרוף וקטום (בשיעורן) [בשעודן] בידו ודעתו להחזיר. ודוקא על גבה, אבל בתוכה אסור אע"פ שגרוף וקטום מפני שמטלטל הגחלים, ולא משום הבערה וכיבוי דדבר שאין מתכוין הוא, או שמא יתכוין להבעיר, ואם אינה גרופה וקטומה אם לא הגיע למאכל בן דרוסאי לכולי עלמא אסור לשהות. ואם הגיע למאכל בן דרוסאי ומצטמק ורע לו אסור לשהות כדברי הרב אא"כ בשל כל צרכו. ואם מצטמק ויפה לו אע"פ שבשל כל צרכו אסור. ולסמוך מותר בכירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה. ובתנור או (כפה) [כופח] בגפת ועצים אסור לסמוך ואפילו גרוף וקטום, שדין תוכו ועל גביו ולסמוך דתנור שוין הן. ואי לאו דמסתפינא מחבריא הוה אמינא שאף התנור גרוף וקטום מותר, כיון דתניא כוותיה דאביי, דרב אדא בר אהבה הוא דשני מתניתין בגרוף וקטום לדחויי לדאביי, וכיון דתניא כוותיה דאביי אדחייא לרב אדא, אע"ג דאפשר דאיתא להא ואיתא להא. אחרי כן מצאתי להרב דודי ז"ל שכתב כדברי והתיר תנור גרוף וקטום. רק הרב אלפסי פסק כרב אדא, ואין לזוז מדבריו. ואנטיכי מסייע ליה לכאורה שאסור אע"פ שגרופה.
<h2>דף לז.</h2>
אמר ר' חייא קטמה ונתלבנה סומכין לה ומקיימין עליה ונוטלין ממנה ומחזירין לה. והוא הדין נמי אם לא קטמה שסומכין לה. והא דקתני מחזירין לה דוקא על גבה, אבל בתוכה אסור.
<h2>דף לט.</h2>
תניא רשב"ג אומר מגלגלין ביצה על גבי גג רותח ואין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח. ולית הלכתא כרשב"ג, דקיימא לן כרבנן דאסרי תולדות חמה, הלכך על גבי גג רותח נמי אסור.
<h2>דף לט:</h2>
אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להו רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף ואפילו מבעוד יום. פירוש דאי ממתניתין דבמה טומנין דילמא התם בבין השמשות, אי נמי מעשה רב.
אמר עולא הלכה כאנשי טבריא. ולאו דשרי עולא הטמנה בדבר המוסיף, אלא קא סבר עולא דמעשה טבריא לא שייך בהטמנה, דאילו בהטמנה בדבר המוסיף איכא למגזר שמא יטמין ברמץ והכא ליכא למגזר.
הא דתנן אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה וכו'. אוקימנא בגמ' [להשתטף] בהן כל גופו, דאילו רחיצת כל גופו אפילו חמין שהוחמו מערב שבת אסורין, ואי רחיצת פניו ידיו ורגליו אפילו הוחמו ביום טוב [מותר], אלא בשטיפת כל גופו איירי, והאי תנא הוא דתניא לא ישתטף אדם כל גופו בין בחמין בין בצונן דברי ר' מאיר ור' שמעון מתיר ר' יהודה אומר בחמין אסור בצונן מותר. פירש רבינו יעקב לא ישתטף אדם כל גופו, כגון שנתחמם כנגד המדורה או רחץ בחמין, כההיא דתניא לקמן [מ"א ע"א] רחץ בחמין [ו]לא נשתטף בצונן דומה לברזל שהכניסוהו לאור ולא הכניסוהו בצונן, ומשתטף בחמין או (בצוק) [בצונן] להעביר הזיעא והזוהמא. וטעמא דר' מאיר דאסר בחמין משום גזרת מרחץ, ואסור אפילו בחמין שהוחמו מערב שבת, ובצונן אסור מפני שמפשיר מים שעליו, והוי כמבשל. ור' שמעון מתיר בחמין שהוחמו מערב שבת, ולא גזר משום מרחץ. ובצונן לא חייש להפשרת מים שעליו. אמר רב חסדא מחלוקת בכלי אבל בקרקע דברי הכל מותר. פירוש אצונן קאי, ובכלי (מותר) [אסור], משום דלא נפישי מיא, ונראה שכוונתו להחם מים שנותן עליו ומחזי כמבשל. אבל בקרקע דנפישי מיא ואי אפשר למים מרובין להתחמם בכך ולא מחזי שנכנס במים אלא כדי להקר. והא מעשה שעשו אנשי טבריא בקרקע הוה, שהביא[ו] מים צונן לתוך החמים כדי להקר החמין והרי הוא כאילו נכנס גופו חם לתוך מים צונן, או שנתנו עליו מים צונן, והיה להם להתיר כיון דבקרקע הוו. אלא אי איתמר הכי איתמר אמר רב חסדא מחלוקת בקרקע אבל בכלי ד"ה אסור, מפני שהמים מועטין ונראה כאילו כוונתו להפשיר מים שעליו ומחזי כמבשל. ומתניתין דבקרקע ואסור ר' מאיר היא דאסר בצונן. ומיהו מאי דאמרי להו אי בשבת כחמין שהוחמו בשבת, דמשמע הא מערב שבת שרי ר' שמעון היא. ונמצא תנא דמתניתין סבירא ליה בצונן אסור בחמין מותר. ונמצא שארבע מחלוקות בדבר. כך צריך לפרש לפירוש רבינו יעקב ז"ל, וגם המאור פירש כן. וקשיא לי להאי פירושא דאם כן תנא דמתניתין כיון דסבירא ליה בצונן אסור בחמין מותר הוה ליה מכריע, ואנן פסקינן כר' יהודה למאי דסליק אדעתין מעיקרא משום דמכריע הוא. וכיון דתנא דמתניתין נמי הוה ליה מכריע מכללא שמיע ליה, [למה לן] למפסק כר' יהודה. ועוד ר' יהודה נמי לאו מכריע הוא, כיון דתנא דמתניתין מחליף שיטתו. ועוד דקשיא דרב חסדא אדרב חסדא, דלעיל אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה לה הטמנה בדבר המוסיף מבעוד יום, כיון דמשום הטמנה אסרו להם חכמים מאי האי דאקשינן לרב חסדא והא מעשה שעשו אנשי טבריא בקרקע הוה ואסרו להם חכמים, לישני ליה כטעמיה דאיהו גופיה, דמשום הטמנה הוא דקא אסרי שנראה שכונתו היתה להחם ולא להקר. אלא מסתברא כפירוש רבינו שלמה ז"ל, דמאי דאמרינן מחלוקת בכלי אחמין קאי. ולפיכך אסור בכלי בחמין שהוחמו מערב שבת שמא יאמרו היום הוחמו, אבל בקרקע ליכא למגזר. ולעולם שלש מחלוקות בדבר ותו לא. ופירוש לא ישתטף לפירוש רבינו שלמה ז"ל בכל אדם מיירי שלא יצא מבית המרחץ ולא נתחמם במדורה. וטעמיה דר' מאיר דאסר בצונן, משום דגזר צונן אטו חמין. והפירוש הנכון הוא שנפרש פירוש לא ישתטף כפירוש רבינו יעקב ז"ל, ומאי דאמר רב חסדא מחלוקת בכלי אחמין קאי ולא [א]צונן. ושלש מחלוקות בדבר ותו לא. ומתניתין ר' שמעון היא ור' יהודה מכריע הוא.
<h2>דף מ:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ ובקש להדיח לו הקרקע ואמר לו אין מדיחין. פירש רבינו שלמה ז"ל דילמא אתי לאשוויי גומות, כלומר דילמא אתי לאשוויי גומות (בהרים) [בידים], דאי לאו הכי קיימא לן כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר.
אמר רב חסדא המבשל בחמי טבריא פטור אבל מכין אותו מכת מרדות מדרבנן. תניא לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים ואפילו עומדת בחצר. והני מילי דלית לה גדודי דמחזי כנהר, אבל אית לה גדודי מחזי ככלי ומותר, שבנהר גזרו אין שטין ולא בכלי. ולא כן פירש הרב אלפסי ז"ל.
<h2>דף מא.</h2>
מתניתין. מולייר הגרוף שותין הימנו בשבת. פירוש [בין] שנתנו בתוכו מים מערב שבת בין שנותנין בו מים בשבת ובלבד שיהא צונן בעת שנותנין בו מים בשבת, דליכא (לאפויי) [למיסריה] לא משום שיחמו המים ולא משום צירוף. אנטיכי(א) אף על פי שהיא גרופה אין שותין הימנה בשבת. לא [מי]בעיא שאין [נותנין] בתוכו מים בשבת, או מפני שהם מתחממין או מפני צירוף לר' יהודה דאמר [דבר] שאין מתכוין אסור, אלא אפילו נתן בו מערב שבת אסור, דהוה ליה כתנור שאסור אפילו גרוף וקטום אע"ג דליכא למגזר הכא שמא יחתה.
המיחם שפינה ממנו מים אינו נותן לתוכן מים מועטין בשביל שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין בין שיעור להפשיר בין שיעור לצרף, לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ואי קשיא לך והא פסיק רישיה הוא, תירץ אבא מרי ז"ל והחכמים שבדורו דכי אמרינן מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות הני מילי בדבר שאיסורו מן התורה אבל בדבר שאיסורו מדרבנן פסיק רישיה לר' שמעון שרי כיון שאינו מתכוין. וצירוף דרבנן הוא, כדאיתא ביומא בפרק אמר להם הממונה [ל"ד ע"ב]. וקשיא לי הא דתניא בפרק לולב הגזול [סוכה ל"ג ע"ב] גבי הדס שענביו מרובין מעליו אין ממעטין ביום טוב משום ר' אלעזר ב"ר שמעון אמרו ממעטין, והא קא מתקן מנא, כגון שלקטן לאכילה, ור' אלעזר סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר, והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, כגון דאית ליה הושענא אחריתי, והא התם איסור דרבנן הוא. ויש לומר דאיסורא דאורייתא הוא, וכן כתב הרב דודי ז"ל. ולא דמי למעשר ומטביל בשבת דהוו איסורא מדרבנן, דהתם לא עשה ולא שינה שום שנוי בגוף הכלי ובפירות. אלא שהפריש מהם המעשר לצד אחד, אבל הכא גבי לולב הרי תקן גוף הלולב. ולא נהירא לי. ועוד איכא לאקשויי מהא דאמרינן בשלהי פרקין [מ"ו ע"ב] כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא דרבנן כי לא קא מכוין שרי ר' שמעון, ובכי האי גוונא אמרינן מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות... אותביה רבא ממוכרי כסות. ועוד יש לומר נהי דחרץ גרירה [היא חורץ כלאחר] יד הוא, אבל בחורץ כדרכו אמרינן בפרק כלל גדול [ע"ג ע"ב] החורש והחופר והחורץ כולן מלאכה [אחת הן], מה שאין כן בצירוף, שכל צירוף הוא מדרבנן. ותו איכא לאקשויי מהאי דגרסינן [בפרק] כל כתבי הקודש [ק"כ ע"ב] תנא נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה, לייט עלה רב [ואקשינן מאי טעמא לייט עלה רב אילימא משום דרב ס"ל כר"י ותנא קתני לה כר"ש, משום דרב ס"ל כר"י כל דתני כר"ש מילט לייט ליה] עד בהא אפילו ר' שמעון מודה דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. והא לר' שמעון ליכא בכבוי אלא איסורא דרבנן, דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא. ואם כן הדר קושיין לדוכתיה, משום דרב סבר לה כר' יהודה מאן דמתני כר' שמעון מילט לייט לה. ויש לומר דכיון דאיכא כבוי שאסור מן התורה כגון פתילה שצריך להבהבה וכגון פחמין, לפיכך מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ויש לתרץ עוד ענין אחר עיקרא דפרכא דלאו פסיק רישיה הוא, דאפשר שיתן לתוכו מים ולא ישהו המים לתוכו שיעור לצרף. ולזה דעתי נוטה.
<h2>דף מב.</h2>
אמר רבינא הלכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות ובכרמלית אפילו טובא. פירוש ואפילו לר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה לא שרי ליה אלא פחות מארבע אמות, דכל כמה דאפשר למעבד בהתירא עבדינן. והרב אלפסי נראה שפסק כר' שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי כתב בפרק ר' אליעזר אומר האורג [ק"ז ע"א] אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבד מהני תלת דפטור ומותר, המפיס מורסא בשבת והצד נחש בשבת וכו' כדאיתא התם, והא ודאי כר' שמעון היא. גם בפרק במה מדליקין [כ"ט ע"ב] גבי כחס על השמן ר' יוסי פוטר בכולן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם, משמע לכאורה לפי מה שכתב הרב לשם דהלכתא כר' יוסי, דסבר לה כר' שמעון. ונראין דבריו, דהא רבא דהוא בתרא סבירא ליה כר' שמעון בריש פרק נוטל [קמ"א ע"ב]. והא דאמר רבא בסוף ר' אליעזר אומר תולין [קמ"א ע"א] טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל ואין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשוויי גומות, אלמא כר' יהודה סבירא ליה. בדבר שאין מתכוין סבירא ליה כר' יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כר' שמעון. ולפי מה שפסק [הרב אלפסי שאין מקנחו בכ]ותל ולא בקרקע, ואנן קיימא לן כר' שמעון דאמר דבר ש[אין מתכוין מותר, ואם] כן [למה] אמר אין מקנחו בקרקע, אית לן לפרושי דמאי דגזרינן דלמא אתי לאשויי גומות בידים קאמר, דאם נתיר לו לקנחו בקרקע יעיין מקום שיש בו [גומא] ויקנחנו שם.
<h2>דף מב:</h2>
מתניתין האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן [תבלין] אבל נותן הוא לתוך הקערה. איכא דמפרש נותן הוא לתוך הקערה שהתבשיל בתוכה, דכלי שני אינו מבשל, אבל לא יערה מן האלפס לתוך הקערה שיש בה תבלין דעירוי ככלי ראשון הוא. ורבינו שמואל ז"ל פירש דרישא דוקא, וסיפא דקתני אבל נותן לתוך הקערה בין עירה כבר הרותחין בין לא עירה הרותחין אלא שעירה המים על התבלין, שערוי ככלי שני הוא. והא דאמרינן בזבחים [צ"ה ע"ב] וכלי נחושת אשר תבושל בו ישבר לרבות המערה דבר רותח של חטאת בכלי טעון שבירה. ההוא לאו משום בישול הוא, אלא דבלע הכלי מן החטאת. והכי איתא בירושלמי שאם שפך רותחין על גבי תבלין מותר, ומקשי עלה מההיא דזבחים ומשני הכי. ספר הישר.
<h2>דף מג.</h2>
הא דאמרינן גבי טבל שמוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותקנו מתוקן, ולא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, דלא אמרינן מגו אלא בדבר שאיסורו מן התורה, כגון נר שהדליקו בו באותה שבת וכיוצא בו, אבל בדבר שאין בו איסור אלא מדרבנן כגון תיקון הטבל לא אמרינן מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. ודוקא בפירות וכיוצא בהן שהוא דבר הראוי לאכילה, אבל דבר שאינו ראוי לאכילה אע"ג דליכא איסורא אלא מדרבנן אמרינן מגו. וראיה לדבר מטה שהיו עליה מעות כל בין השמשות שאסור לטלטלה אפילו אין עליה מעות, כדאיתא לקמן בפרקין [מ"ד ע"ב]. וסל שהיו בו אפרוחין כל בין השמשות אסור לטלטלו אע"פ שאין עודן עליו. וכל אלה אינן אסורין אלא מדרבנן, ואמרינן בהו מגו, מפני שאינן ראויין לאכילה. וקערה ועששית נמי לר' שמעון לא יזיזם ממקומם, אע"פ שאין הכבוי אסור מן התורה לרבי שמעון, דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא, אמרינן בהו מגו מפני שאינו דבר הראוי לאכול. ומיהו קערה ועששית לר' שמעון לא ראייה גמורה היא, דאיכא כבוי שהוא מלאכה הצריכה לגופה כגון פתילה שצריך להבהבה, כדאיתא בפרק במה מדליקין [ל"א ע"ב]. אבל מטה וסל (ו)אפרוחין ודאי ראייה גמורה היא.
הא דאמר ר' יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת, דוקא כלי, אבל אוכלין ניטלין לדבר שאינו ניטל בשבת, דהא תנן [קנ"ו ע"ב] מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים אע"פ שאין בהמה ראויה לטלטל. ודוקא בדבר שמזונותן עליך. וטעמא דמילתא שאם באתי לאסור לטלטל אוכלין לצורך בהמתך תמות ברעב ובצמא, והתורה אמרה [שמות כ"ג] למען ינוח שורך וחמורך כמוך. אבל לדבר שאין מזונותן עליך אפילו דבר הראוי לאדם אין נותנין לו לדברי הכל, מפני שהוא טלטול שלא לצורך. והכי איתא בפרק מי שהחשיך [קנ"ה ע"ב]. וכתב רבינו שלמה ז"ל במסכת יום טוב דרבי יצחק כרבי יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה, דאילו לרבי שמעון דלית ליה מוקצה לא מחמרינן כולי האי. ולר' שמעון פורסין מחצלת על גבי אבנים בשבת, אפילו באבנים שאינן מקורזלות דלא חזיין לבית הכסא ולא חזיין לטלטולי אפילו לר' שמעון. והיינו דאצטריך לשנויי הא דתניא פורסין מחצלת על גבי דבורים לאותן שתי חלות, ובדחשיב עלייהו דאי לא חשיב עלייהו אסור דמוקצות נינהו. ואע"ג דהא מתניתין כר' שמעון רהטא, דקתני ובלבד שלא יתכוין לצוד, דמשמע דבר שאין מתכוין מותר, והוה ליה לשנויי הא מני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה, ושני ליה בדחשיב עלייהו, משום דר' יצחק סבירא ליה כר' יהודה בעי לשנויי למתני' כר' יהודה. כך פירש רבינו שלמה ז"ל במסכת יום טוב. ואיכא לפרושי דר' יצחק כר' שמעון נמי אמרה למילתיה, והאי דשני בדחשיב עלייהו ולא שני הא מני ר' שמעון היא, אליבא דדברי הכל בעי לשנויי.
<h2>דף מג:</h2>
אמר להו רב ששת פוקו ואמרו ליה לר' יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל חי ואין עושין מחיצה למת בשביל מת. ואי קשיא לך קשיא דרב הונא אדרב הונא דאמר רב הונא בפרק מי שהחשיך [קנ"ד ע"ב] היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ומתיר החבלים והשקים נופלין, והא אנן תנן נוטל אדם את הכלים הניטלין בשבת, כי קאמר רב הונא בקרני דאומני דלא חזיא ליה, והא קא מבטל כלי מהיכנו, בשליפי זוטרי. ואי כר' יצחק סבירא ליה אמאי מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה לצורך קרני דאומני שאינן ניטלין בשבת. וכי תימא שאני התם דאיכא תורת כלי עליהן, אבל מת וכיוצא בו שאין תורת כלי עליו בההוא אמר רב [הונא] אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת. הא לאו מילתא היא, דאי קרני דאומני הוו דבר שיש לו תורת כלי עליו אם כן לצורך גופן ולצורך מקומן מותר לטלטלן כדין דבר שמלאכתו לאיסור, ואם כן הכרים וכסתות שמניח תחתיהן אינו מבטל כלי מהיכנו, שהרי יכול לטלטל קרני דאומני לצורך מקומן שהוא הכרים והכסתות וישכב עליהן, על כרחיך קרני דאומני כדבר שאין תורת כלי עליו חשבינן להו, ואם כן הדר קושיין לדוכתה דקשיא דרב הונא אדרב הונא. ויש לומר התם בצריך למקומו, והכי קאמר מביא כרים וכסתות (ומניח) שצריך למקומן ומניח תחתיה, ואע"פ שהוא צריך למקומו לא התירו לו לבטל כלי מהיכנו. ואף על גב דלר' יצחק ולרב הונא בטול כלי מהיכנו וכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת שוין הן, וכשם שזה מותר בצריך למקומו כך זה מותר בצריך למקומו, לאו מילתא היא, דלא דמו אהדדי, שאיסור טלטול לדבר שאין [ניטל] איסורו מפני הטלטול ולא מפני ההנחה, כיון שהתרת לטלטלו לצורך מקומו, יניחנו בכל מקום שירצה, שהרי אין איסורו מפני ההנחה אלא מפני הטלטול. אבל ביטול כלי מהיכנו אין איסורו מפני הטלטול אלא מפני ההנחה, ולמה נתיר ההנחה שהוא מבטל כלי מהיכנו מפני הטלטול. ועוד יש לומר דלא קשיא דרב הונא אדרב הונא, דהתם משום הפסד ממונו ומשום צער בעלי חיים שרי רב הונא לטלטל כרים וכסתות לדבר שאינו ניטל בשבת, אבל ביטול כלי מהיכנו לא שרינן לא משום הפסד ממונו ולא משום צער בעלי חיים, דקא סבר צער בעלי [חיים] דרבנן, דאי צער בעלי חיים דאורייתא שרינן ליה לבטל כלי מהיכנו, כדאמרינן בפרק מפנין [קכ"ח ע"ב] אמר רב יהודה [אמר רב] בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה, והא קא מבטל כלי מהיכנו, קסבר צער בעלי חיים דאורייתא ומבטל כלי מהיכנו דרבנן ואתי דאורייתא ודחי דרבנן, ולהפסד מרובה דבהמה חששו להפסד מועט דאבנים ולבנים וכוורת דבורים לא חששו לפרוס מחצלת עליהן לר' יצחק ולר' הונא.
שמעתין אתרצא לה, אך דברי הרב אלפסי אינן מתורצין שכתב בפרק מי שהחשיך גבי הא מילתא דרב הונא [קנ"ד ע"ב], מהא (שמעתין) [שמעינן] דלית הלכתא כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת, ולדבריו קשיא דרב הונא אדרב הונא. ויש לדחוק ולתרץ דברי הרב דלא שני ליה לרב ז"ל בין הפסד מרובה להפסד מועט, והכי קאמר מהא שמעינן דליתא לדר' יצחק, דהא רב הונא שרי לטלטל דבר הניטל לדבר שאינו ניטל מפני הפסד ממון, וכשם שחששו להפסד מרובה חששו להפסד מועט של אבנים ולבנים וכוורת דבורים, מה שאינו חושש לר' יצחק. ודרב הונא אדרב הונא לא קשיא, דגבי מת ליכא הפסד ממון. והאי דקאמר רב ששת כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל, בדין הוא דהוה ליה לאקשויי ודילמא לא היא עד כאן לא קאמר רב הונא התם אלא גבי מת דליכא הפסד ממון אבל בדאיכא הפסד ממון לא סבירא ליה כר' יצחק, אלא הכי קאמר רב ששת לדעתיה דרבי יצחק דלא חייש להפסד ממון רב הונא כוותיה סבירא ליה. ועוד יש לתרץ דרב הונא אדרב הונא בענין אחר, דכיון דחזינן בפרק מפנין [קכ"ח ע"א] גבי בשר תפוח דרב הונא במוקצה לטלטול סבר לה כר' שמעון, ור' יצחק כר' יהודה סבירא ליה כדפירש רבינו שלמה ז"ל, על כרחיך אית לן למימר דמאי דאמר רב הונא אין (חוצין) [עושין] מחיצה למת בשביל מת אליבא דר' יהודה קאמר, וההיא דפרק מי שהחשיך אליבא דנפשיה דסבירא ליה כר' שמעון. וזהו שכתב הרב אלפסי מהא שמעינן (דליכא) [דליתא] דר' יצחק, דכיון דשמעינן ליה לרב הונא דמשום דסבירא ליה כר' שמעון לא סבירא ליה הא דר' יצחק. [והואיל] וקיימא לן במוקצה [לענין] שבת כר' שמעון ליתא לדר' יצחק. ורב ששת הכי קאמר פוקו ואמרו ליה לר' יצחק, דסבירא ליה כר' יהודה, כבר תרגמא רב הונא לשמעתיך בבבל דאליבא דר' יצחק אין עושין מחיצה למת בשביל מת. ונמצאו דברי הרב ז"ל ודברי רב הונא נכונים וברורים. ועדיין יש להקשות דהא פרישנא לעיל [מ"ג ע"א] דדוקא כלי הוא שאינו ניטל אלא לדבר הניטל בשבת אבל אוכלין ניטלין, ובשר תפוח לא גרע מנבלה, ולפיכך אמר רב הונא בשר תפוח מותר (לטלטלה) [לטלטלו]. ויש לתרץ דהא לא קשיא, דההיא דבשר תפוח בודאי בשנתפח בשבת היא, דאי נתפח מערב שבת לכלבים קאי ואין כאן מוקצה כלל, ואפילו ר' יהודה לא פליג עליה דר' שמעון אלא בשנתנבלה בשבת, אבל בשנתנבלה מערב שבת מודה. וכיון דעל כרחיך בשנתפח בשבת מיירי, ואפילו הכי סבירא ליה כר' שמעון, אלמא לית ליה לרב הונא הא דר' יצחק, למאי דפירש רבינו שלמה ז"ל דר' יצחק כר' יהודה סבירא ליה. ומאי דפרישנא לעיל דבאוכלין מודה ר' יצחק שהן ניטלין לבהמה אע"פ שאינה ניטלת בשבת, ודאי באוכלין הראויין לבהמה מערב שבת, כגון שנתנבלה מערב שבת הוא דפרישנא הכי, אבל בנתנבלה בשבת ודאי אליבא דר' יצחק סבירא ליה כר' יהודה אסור לטלטלה. וכיון דחזינן לרב הונא דסבירא ליה כר' יהודה, ולפיכך אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה. ודברי הרב נכונים וברורים, ומה סתומות שלו כך, מפורשות על אחת כמה וכמה.
גרסינן בפרק המצניע [צ"ד ע"ב] ההוא שכבא דהוה בדרוקרת שרא ליה לאפוקי לכרמלית, כמאן כר' שמעון דאמר [מלאכה] שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אימר דפטר ר' שמעון מחיוב חטאת איסורא מיהא איכא, אמר ליה (האלים) [האלהים] דעייל ביה אפילו לר' יהודה, מי קא אמינא לרשות הרבים לכרמלית קא אמינא גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. וקשיא לן הכא מכדי טלטול אינו אלא מדרבנן, וכיון שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, והוא לאו דלא תסור, מת המוטל בחמה (הכא) [היכא] דליכא ככר או תינוק מאי טעמא לא שרי' ליה לטלטולי, ומאי טעמייהו דרבנן דאמרי אין מצילין את המת מפני הדליקה, ור' יהודה בן לקיש נמי לא שרי לטלטל ולהציל אלא מתוך שאדם בהול על ממונו. ותירוצא דהא מילתא קבלתי מאבא מרי ז"ל, שמפני כבוד החיים הוא שהתירו לו, ולא מפני כבוד המתים. וההוא שכבא דהוה בדרוקרת לא היו שכניו יכולין לסבול את ריחו. וכבוד החיים הוא כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, שהוא לאו דלא תסור, אבל כבוד המת אינו כבוד הבריות. ומה שאמרו [קל"ט ע"ב] מת ביום טוב שני יתעסקו בו ישראל, מפני כבוד החיים הוא ולא מפני כבוד המת.
כתב הרב אלפסי ז"ל דבאבנים וכיוצא בהן דומיא דמת אמרינן טלטול מן הצד שמיה טלטול, אבל פגה שטמנה בתבן ופוגלא שטמנה בעפר וכיוצא בהן שהן אוכלין שהוא (צורך) [צריך] לאוכלן בשבת טלטול מן הצד לא שמיה טלטול. ואע"ג דתנן בפרק ר' אליעזר אומר תולין [קמ"א ע"א] קש שעל המטה [לא] ינענעו בידו אלא מנענעו בגופו, ופשטינן מינה התם בדוכתא דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול, ואע"ג דלאו אוכל. איכא למימר כיון דראוי לשכיבה לבו ביום כמאן דאית ליה תורת כלי עליו דמי, והוה ליה כאוכלין דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול. והראב"ד ז"ל, והרב בעל המאור ז"ל כתבו כר' יהודה בן לקיש דקא סבר מצילין את המת מפני הדליקה, משום טעמא דאי לא שרית ליה אתי לכבויי, אפילו בטלטול גמור שרי. ודוקא (הכא) [היכא] דלא אפשר בטלטול מן הצד. והיינו דקא אמר הלכה כר' יהודה בן לקיש במת, דבמת שרי' טלטול גמור אבל בעלמא לא. ולפי הפירוש הזה לא היה צריך לומר הלכה כר' יהודה בן לקיש במת, דמילתא פשיטא היא דבמת שרינן טלטול גמור, אבל בעלמא לא שרינן טלטול גמור. ברם נראין דברי הרב אלפסי ז"ל. ומיהו אפשר דאיתא לפירושייהו ואיתיה לפירוש הרב אלפסי, דהיכא דלא אפשר בטלטול מן הצד שרינן טלטול גמור, דאי לא שרית ליה אתי לכבויי, והיכא דאפשר בטלטול מן הצד במת הוא דשרינן ליה אבל בעלמא דומיא דמת לא. ואע"ג דאמרינן בפרק כל כתבי [קי"ז ע"ב] גבי גורם לכבוי מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי, והכא גבי מת אמרינן אי לא שרית ליה אתי לכבויי. לא דמי דהתם שהוא גורם לכבוי אתי למימר כיון דשרו רבנן גורם הוא הדין למכבה, דגורם ומכבה שוין הם, ולא אתי למימר אי לא שרית ליה גורם לכבוי אתי לכבויי, שהרי יכול הוא להציל על ידי כלים ריקים שאין בהם מים. ועוד יש בו הצלה אחרת, שהרי התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד. או אפשר (שיש בואו) [שיבואו] גוים מאליהם ויכבו, לפיכך אפילו לרבי יוסי דסבירא ליה כר' שמעון דסבירא ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אסר גורם לכיבוי. ומזה הטעם אסרו לומר לגוי כבה ואפילו לר' שמעון, ולא אמרינן אי לא שרית ליה אתי לכבויי, מפני שיש בה הצלות אחרות דאפשר שיבואו גוים מאליהם ויכבו ויכול לומר נמי כל המכבה אינו מפסיד. אבל גבי מת לא שייך למימר אי שרית ליה טלטול מן הצד אתי לכבויי, שהכל יודעים שאיסור כבוי גדול מאיסור טלטול, אלא אמרינן מתוך שאדם בהול על מתו אי לא שרית ליה לטלטולי מן הצד אתי לכבויי, מפני שהוא רואה את מתו שישרף אם לא יצילהו. ועוד יש לומר שאדם בהול על מתו טפי מממונו, ולפיכך אמרו גבי גורם לכבוי אי שרית ליה וגבי מת אמרו אי לא שרית ליה. וגבי כיסו שאמרו בפרק מי שהחשיך [קנ"ג ע"א] נותן כיסו לנכרי, משום טעמא דאי לא שרית ליה אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים, מפני שאין בו הצלה אחרת, מה שאין כן בדליקה שיש בה הצלות אחרות, ולפיכך לא התירו לומר לגוי כבה ואפילו לר' שמעון.
<h2>דף מד.</h2>
הא דקיימא לן כר' יהודה בנר שהדליקו בו באותה שבת דאסור לאחר שכבה אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו דמגו דאתקצאי לבין השמשות אפילו לצורך גופו אתקצאי לכולי יומא, דכיון דמשום מגו אסרינן ליה בכל מאי דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. והיינו דאמר רב מניחין נר על גבי דקל בשבת ואי לצורך גופו מותר ניחוש דילמא אתי לטלטולי לצורך גופו, ונמצא שמשתמש במחובר לקרקע, אלא לאו ש"מ שבכל מאי דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא. ומהאי טעמא נמי אפילו בככר או תינוק אסור לטלטלו, דמגו דאתקצאי לבין השמשות בככר או תינוק אתקצאי לכולי יומא בככר או תינוק. ועוד שהרי אמרו [קמ"ב ע"ב] לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד. וכיון דקיימא לן כר' יהודה במוקצה מחמת איסור, הא קיימא לן בפרק קמא דחולין [ט"ו ע"ב], וכתבה הרב אלפסי ז"ל בפרק [זה] השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא, דוקא בשהיה לו חולה מבעוד יום, אבל אם לא היה לו חולה מבעוד יום אסור משום מגו. אע"פ שלא הזכירו הרב ז"ל. ודין מבשל בשבת שכתב הרב בפרק זה כבר כתבתי ענינו בפרק מרובה. והא דקיימא לן [קנ"ז ע"א] [נר ישן מותר] דוקא לצורך גופו ולצורך מקומו, אבל מחמה לצל אסור כדין דבר שמלאכתו לאיסור. ואם לפי שעה הדליק בו בחול ולא ייחדו לכך אפילו מחמה לצל מותר, כדין מטה שהניח עליה מעות ולא ייחדה לכך שמותר לטלטלה, (אבל) [אם] לא היו עליה כל בין השמשות.
<h2>דף מה.</h2>
אמר רב מניחין נר על גבי דקל בשבת ואין מניחין נר על גבי דקל ביום טוב. מהא שמעינן שאסור לטלטל אפילו לצורך גופו ולצורך מקומו. כמו שכתבתי למעלה [מ"ד ע"א].
תניא היה אוכל בתאנים והותיר והעלן לגג לעשות מהן גרוגרות, בענבים והותיר והעלן לגג לעשות מהן צימוקין לא יאכל עד שיזמין וכן באפרסקין ובחבושין ובשאר כל מיני פירות. ואוקימנא לר' יהודה ואוכל אצטריכא ליה. אבל לר' שמעון אין מוקצה אלא גרוגרות וצימוקין בלבד, אבל של שאר מיני פירות מותר, וכן חטים שזרעם בקרקע וביצים שתחת התרנגולת מותרין לר' שמעון.
<h2>דף מה:</h2>
בעא מיניה ההוא סבא מר' יוחנן קינה של תרנגולין מהו לטלטלן בשבת, אמר ליה כלום עשוי אלא לתרנגולין. והני מילי בשהיו בו תרנגולין כל בין השמשות, שהוא מוקצה מחמת איסור, אבל אם לא היו בו תרנגולין כל בין השמשות מותר. ואם יש בה ביצה, אפילו מתרנגולת העומדת לאכילה אסור.
והא דאמרינן בגמרא והא אמר רב נחמן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד דלית ליה מוקצה לית ליה נולד ושני ליה דאית ביה ביצת אפרוח, בדין הוא דהוה ליה לשנויי (אמאן) [אמאי] קא אמרי' משום משקין שזבו, סבירא ליה בשמעתין קמייתא דביצה [ג' ע"א] דאפילו בתרנגולת העומדת לאכילה אסר. אלא לרווחא דמילתא שני ליה דאית [בה] ביצת אפרוח והיא אסורה לדברי הכל, דלא חזיא לכלבים משום קליפה.
<h2>דף מו.</h2>
ומנורה בין ניטלת בידו [אחת] בין ניטלת בשתי ידים מותר לטלטלה אע"פ שאדם קובע לה מקום, דהוה לה ככילת חתנים שמותר לנטותה ומותר לפורקה בשבת. ואי אית בה חליות בין גדולה בין קטנה אסורה. ואי אית בה חדקי גדולה אסורה לדברי הכל גזירה אטו גדולה דחליות, קטנה ואית בה חדקי פליגי ר' יוחנן וריש לקיש, ריש לקיש שרי ור' יוחנן אסר דגזר משום חליות. ואע"ג דקיימא לן כבית הלל דאמרי במסכת יום טוב בפרק שני [כ"ב ע"א] אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, דגרסינן התם אין זוקפין את המנורה ביום טוב, מאי קא עביד, הכא במנורה של חליות עסקינן בית שמאי סברי יש בנין בכלים ובית הלל סברי אין בנין בכלים ואין סתירה בכלים, אפילו הכי איכא איסורא דרבנן בשל חליות גזירה שמא יתקע. ובריש פרק כל הכלים [קכ"ב ע"ב] נמי אמר רבא לעולם קא סבר אין בנין בכלים גזירה שמא יתקע. וגרסינן נמי בפרק המוצא תפלין [ערובין ק"ב ע"ב] ת"ר ציר דלת שידה תיבה ומגדל במקדש היו מחזירין במדינה היו דוחקין והעליון כאן וכאן לא יחזיר גזירה שמא יתקע ואם תקע חייב חטאת. מכל הני שמעינן דאין בנין בכלים ואין סתירה בכלים. והא דאמרינן בשלהי פרקין [מ"ז ע"א] המחזיר מטה של טרסיים והמחזיר קנה מנורה בשבת חייב חטאת, מפני שאי אפשר להחזירן שיהיו ראויין למלאכתן אם לא יתקע. ורבינו שלמה ז"ל פירש משום מכה בפטיש שהוא אב לכל גומר מלאכה. וכי תימא וכיון דבשל חליות נמי אינה אסורה אלא משום שמא יתקע היכי גזרינן חדקי אטו חליות. איכא למימר כיון דחדקי דמו לחליות גזרינן דילמא אתי למטעי בין חדקי לחליות. ואי קשיא לך הא דגרסינן בפרק קמא דיום טוב [י"א ע"א] אמר עולא שלשה דברים התירו סופן משום תחילתן וכו' עד מהו דתימא טעמייהו דבית הלל משום דאין בנין בכלים ואפילו דבתים נמי קמ"ל התירו סופן משום תחילתן דחנויות אין דבתים לא, אלמא עולא יש בנין בכלים סבירא ליה. איכא למימר הכי קאמר מהו דתימא טעמייהו דבית הלל משום דאין בנין בכלים, וכיון דליכא איסורא אלא מדרבנן אפילו דבתים נמי מותר (להחזיק) [להחזיר], קמ"ל התירו סופן משום תחילתן דאע"ג דאין בנין בכלים איסורא דרבנן מיהא איכא. ולא התירו להחזיר אלא משום תחילתן, הילכך דחנויות אין דבתים לא. והא דאמרינן בפרק הבונה [ק"ב ע"ב] עייל שופתא בקופינא דמרא רב אמר חייב משום בונה, אלמא יש בנין בכלים אם כן נימא רב דאמר כבית שמאי. אני קבלתי מאבא מרי ז"ל דלא אמרינן אין בנין בכלים אלא בכלי של חליות בזקיפתו או בחזרתו, אבל העושה כלי מתחלתו דכולי עלמא יש בנין בכלים. והיינו דאמרינן בפרק המצניע [צ"ה ע"א] מגבן חייב משום בונה, ומאי שנא אוכלים מכלים, אלא לאו כדפרישנא דכל העושה כלי מתחילתו דכולי עלמא יש בנין בכלים והוא הדין לאוכלין. ועוד יש לומר דההיא דאמרינן התם חולב חייב משום מפרק מגבן חייב משום בונה מחבץ משום בורר לר' אליעזר היא, אבל לרבנן דפליגי עליה דר' אליעזר התם ואמרי אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות, ארישא נמי פליגי דחולב ומגבן ומחבץ לרבנן אינו אלא משום שבות. ולא נהירא מהא דאמרינן בפרק אע"פ [כתובות ס' ע"א] גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזור רבנן, ושמעת מינה שאם אינו כלאחר יד חייב. וגרסינן נמי בפרק חרש [יבמות קי"ד ע"א] אבא שאול אומר נוהגין היינו יונקין חלב ביום טוב, מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא, שבת דאיסור סקילה גזרו (ליה) [ביה] רבנן יום טוב דאיסור לאו לא גזרו ביה רבנן. משמע מהתם שאם לא היה כלאחר יד חייב. אלמא לא פליגי רבנן אלא אסיפא במכבד ומרבץ ורודה חלות דבש אבל ארישא חולב ומחבץ ומגבן לא פליגי. והרב דודי ר' אשר ז"ל כתב דפליגי אמוראי בהאי מילתא, ור' יוחנן וריש לקיש דגזרי חדקי אטו חליות סבירא להו יש בנין בכלים, ומחלוקת בית שמאי ובית הלל בזוקפין את המנורה מוקמי לה בדאית בה חדקי ובקטנה.
אמר רב יהודה שרגא דמשחא שרי לטלטולה דנפטא אסור לטלטולה, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו דנפטא נמי שרי לטלטולה הואיל וחזיין לכסויי ביה מנא. ואע"ג דצרורות שבחצר חזיין לכסויי בהו מנא ואסור לטלטלן, התם ליכא תורת כלי עלייהו הכא איכא תורת כלי עליה, וכדתניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליהן.
<h2>דף מו:</h2>
רמי ליה אביי לרב יוסף מי אמר ר' שמעון כבתה מותר לטלטלה לא כבתה לא מאי טעמא דילמא בהדי דנקיט לה כביא והא שמעינן ליה לר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר, ואפילו בדבר שיש בו איסור תורה במתכוין, אמר ליה הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור.
<h2>דף מז.</h2>
אמר רבי [חני]נא אמר [ר' רומנוס] לי התיר ר' לטלטל מחתה באפרה, ולאו משום קראטין, דאע"ג דחזו לעניים כיון דבי ר' לא חשיבי אסור לטלטלן, כדתניא בגדי עניים לעניים, פי' שלש על שלש למדרס. בגדי עשירים שהם שלשה על שלשה טמאים טומאת מדרס לעשירים. אבל דעניים לעשירים לא. ולאו משום גרף של רעי, דגרף של רעי מגלי והאי מכסי וגרף של רעי מאיס והאי לא מאיס. אלא משום דקטמא גופא חזיא לטלטולה לכסות בה צואה ורוק. וכדרבא דאמר כי הוינן בי רב נחמן הוה מטלטלינן כינונא אגב קטמא ואע"ג דאיכא עליה שברי עצים. מיתיבי ושוין ר' יהודה ור' שמעון שאם יש בה שירי פתילה שאסור לטלטלה. אלמא שירי פתילה חשיבי והוו נר ושמן בסיס ושברי כלים פתילה, הכא נמי שברי עצים, והוו כנונא וקטמא בסיס לשברי כלים. ולא דמי לכלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה [קמ"א ע"ב], דהתם פירות חשיבי מן האבן. וכן מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין, דהתם נמי תרומה טהורה או חולין חשיבי מתרומה טמאה, ואי נמי כי הדדי נינהו לא הוו בסיס לדבר האסור, אבל הכא כיון דשירי פתילה חשיבי משמן ונר הוו בסיס לדבר האסור. הכא נמי גבי שברי עצים נימא הכי.
בגלילא שנו. פי' שלא היו כלי פשתן מצויין להם ושירי הפתילה הם חשובים. ע"א בגלילא שנו, שהשמן מצוי להם, ואין השמן חשוב כנגד שברי הפתילה.
<h2>דף מז:</h2>
הא דתניא לא יתן לתוכו מים מערב שבת וכל שכן בשבת. לכאורה נראה דלא כר' יוסי ודלא כר' שמעון, דאילו לדידהו כיון דבשבת גופיה ליכא איסורא אלא מדרבנן, דכל כבוי מלאכה שאינה צריכה לגופה לבד מכבוי פחמין וכבוי פתילה שצריך להבהבה, ואם כן היכי גזרינן ערב שבת אטו שבת. אלא כיון דכתבה הרב אלפסי ז"ל יש לנו לומר דהיינו טעמא דגזרי' מערב שבת אטו שבת, משום דכיון דמותר לתת כלי ריקן תחת הנר בשבת, ואין חלוק בריקן בין ערב שבת לשבת, כך ביש בו מים אין חלוק בין ערב שבת [לשבת], ואם בערב שבת מותר אתי למשרי בשבת. ודיקא נמי דמתני' ר' יוסי נמי קא תאני, מדקאמר רב אשי אפילו תימא רבנן, משמע כל שכן ר' יוסי. ומה שנהגו עכשו לשום מים בעששית ליכא משום גורם לכבוי, דאדרבה ממתין הוא את הכבוי וכוונתו לכך, מה שאין כן לגורם לכבוי שכוונתו לכבות.
<h2>דף מח.</h2>
גרסינן בפרק ר' אליעזר אומר תולין [קל"ט ע"ב] האי פרונקא אפלגא דכובא שרי אכולה כובא אסור. ופירש רבינו שלמה ז"ל פרונקא בגד ששוטחין על גגית של יין לכסות. והא דמקשינן הכא מאי שנא מפרונקא, ופירש רבינו שלמה גם כן שהוא בגד (הגשוי) [העשוי] לכך לפרוס על הגגית שפורסין אותו בשבת, והיינו דשני ליה התם לא קפיד, מפני שהוא עשוי לכך, איכא לפרושי דמפלגא דכובא קא פריך הכא, אמאי לא חיישינן בפלגא דכובא לסחיטה, והא דאמרינן התם אכולה כובא אסורה לאו משום חשש סחיטה קאמר דהא לא קפיד עליה, אלא משום אהל קאמר, דאכולא כובא מחזי כאהל ובפלגא דכובא לא מחזי כאהל. ועוד יש לומר התם בשאין הכלי מלא ויש בו אהל טפח, הכא במלא דליכא אהל ואכולה כובא נמי שרי. ויש מפרשים דההוא פרוונקא דהתם הוא כעין משמרת, ואכולא כובא אסור מפני שהוא כמעשה חול. ואיכא דמוקים חילוק בין מים ליין, דביין לא חיישינן לסחיטה במים חיישינן לסחיטה, ובפרק המביא כדי יין [ביצה ל' ע"א] נמי משמע הכי. [וזהו דרך הישר].
<h2>דף נ.</h2>
הרב אלפסי ז"ל [פסק] כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא חשב ולא קשר. ובפרק נוטל [קמ"ב ע"ב] פסק באבן שעל פי החבית במניח נעשה בסיס לדבר האסור, (דלמא) [דאלמא] בעינן מעשה. ובפרק כל הכלים [קכ"ה ע"ב] בע"ה אבאר כל מה שצריך בענין זה.
תניא בכל חפין את הכלים חוץ מכלי כסף בגראתקין, אבל בנתר וחול מותר, דקיימא כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר. ומשום טלטול לא מתסר נתר וחול דלא בעינן מעשה. אבל (בגראסתקון) [בגראתקין] פסיק רישיה הוא. וכן לחוף שערו בנתר וחול מותר כר' שמעון, ולאו פסיק רישיה הוא דתניא נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק, והא מתני' ר' שמעון היא ואפילו הכי סורק אסור דפסיק רישיה הוא.
<h2>דף נ:</h2>
תניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל קונהו שנאמר כל פעל ה' למענהו.
תניא הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת. פירוש האי דנקט מקצת עליו מגולין לא משום כלאים ושביעית ומעשר נקיט להו, אלא משום ניטלין בשבת, שאם אין מקצת עליו מגולין אסור לטלטלן. ואע"ג דקיימא לן כאלעזר בן תדאי דאמר בפרק כל הכלים [קכ"ג ע"א] גבי פגה שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים שאע"פ שאין מגולה מקצתה תוחבן בכוש או בכרכר והן ננערות מאליהן, שאני הכא דמחזו כזרועים אם אין מקצת עליו מגולין. אי נמי מחזי כחופר. ויש מפרשין הא דתוחבן בכוש או בכרכר כגון שמגולה החררה כמלא פי הכוש ואי לאו הכי אסור.
<h2>דף נא.</h2>
תניא טמן בדבר הניטל בשבת וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת אם היה מגולה מקצתו נוטל ומחזיר ואם לאו אינו נוטל ומחזיר. ואע"ג דתנן בפרק נוטל [קמ"ב ע"ב] האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת, היתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה והיא נופלת, ואם כן יפנה סביבות הקדרה הואיל ודבר הניטל הוא ויאחוז הקדרה בדפניה ויטנה על צדה ויפול הכסוי. הא אמרינן התם לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור. כך פירש [רבינו שלמה] ז"ל. ובמגולה מקצתה לא הוי בסיס לדבר האסור. ולמאן דאמר התם במניח נעשה כסוי לחבית, הני מילי בשייחד האבן לכסוי וקא סבר דלא בעינן מעשה, והכא בשלא ייחדו לכסוי הקדרה, אלא לפי שעה הוא שכסה הקדרה בדבר שאינו ניטל. והב"ה ז"ל פירש דהאי מגולה מקצתה לאו אפי הקדרה קאי, אלא אכל הקדרה. (עם) [אם] הכסוי מכסה את כל דפני הקדרה אין לו במה יטלנה, ואם אינו מכסה כל דפני הקדרה הרי יכול לאחוז מקצת הקדרה ולהטותה על צדה והכסוי נופל מאליו. ולא אמרינן בהא נעשה בסיס לדבר האסור, דאדרבה הכסוי הוא תשמיש לקדרה ואין הקדרה תשמיש לכסוי. ולא (דמו) [דמי] לאבן שעל פי חבית, כמו שכתב הרב ז"ל.
<h2>דף נא:</h2>
הכי גרסינן בפירוש רבינו שלמה ז"ל (דתנאי) [כתנאי] אין החיה יוצאה בסוגר וכו'. ולפום האי גירסא אדחיא לה סברת הרב בעל המאור ז"ל דמוקים חילוק בין נטירותא יתירתא דאורחא בין נטירותא יתירתא דלאו אורחיה דאם כן הוה ליה למימר עד כאן לא אמר חנניא דלאו משוי הוא אלא בנטירותא דאורחא, אבל גמל בחטם דלא ארחא לא. אלא לאו ש"מ דנטירותא יתירתא דארחא ודלא[ו] אורחא שוו אהדדי.
<h2>דף נב.</h2>
והא דאמרינן תסתיים דשמואל דאמר בין לנוי בין לשמור אסור דהא אמר שמואל מחליפין של זו בזו מהו וכו', ולא שני ליה למעוטי נאקה באפסר כדשני לעיל כי היכי דלא תקשי דשמואל אדשמואל, משום האי שנויא דלעיל [נ"א ע"ב] תלמודא הוא דקא משני הכי לדחויי לשמואל דאמ' שר' ישמעאל ב"ר יוסי השיב לפני רבי על שאלתו ששאל בגמל בחטם כך אמר וכו' אלמא דסבר שמואל דר' יוסי שאמר ארבע בהמות יוצאות באפסר אפסר דוקא ולא חטם, ואמטול הכי הוה משתעי שמואל שכך השיב ר' ישמעאל לר' על שאלתו. וקא משני תלמודא דילמא ר' יוסי שאמר ארבע בהמות יוצאות באפסר לא אמרה ר' יוסי למעוטי גמל בחטם, כמו שעלה על דעת שמואל אליבא דרבי ישמעאל, אלא לא אמרה ר' יוסי אלא למעוטי נאקה באפסר, דארבע דוקא ולא אפסר דוקא. אבל שמואל ודאי מדקאמר מחליפין לפני ר' וכו', אלמא דקסבר שמואל דר' יוסי למעוטי גמל בחטם אמרה. ועל כרחיך תסתיים דשמואל סבר משוי הוא, וקשיא דשמואל אדשמואל. והיינו דקאמר מאי הוי עלה, כלומר כיון דקשיא דשמואל אדשמואל (עליהם) [על הי] מינייהו סמכינן. ומסקנא דרבא דבין לנוי בין לשמור אסור, דנטירותא יתירתא משוי הוא, והלכתא כותיה.
הרב אלפסי פסק כרב דאמר בין לנוי בין לשמור אסור, דכל נטירותא יתירתא אמרינן משוי [הוא], וגמל בחטם אסור. וקשיא לן אם כן לובדקס בפרומביא נמי ליתסר, דהא תניא במתניתא לובדקס וגמל יוצאין באפסר, וכתבה הרב אלפסי ז"ל. ואם לא כתבה הרב ז"ל היינו אומרים דמתניתין פליגא אמתניתא ודחינן מתניתא (מוקמי) [מקמי] מתניתין, אבל עכשו שכתבה הרב ז"ל כיון דלובדקס מינטר באפסר הוה ליה פרומביא נטירותא יתירתא, דהא בעי מיניה לוי מרבה בר רב הונא חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא ואמר ליה הכי אמר אבוך משמיה דשמואל הלכה כחנניה, (אלא) [אלמא] כיון דמינטר באפסר אסור לצאת בפרומביא למאן (דמאן) [דאמר] נטירותא יתירתא הוא משוי. ויש לומר מדקתני מתניתין יוצא גמל באפסר ולובדקס בפרומביא, ולא קתני לובדקס באפסר כדקתני גבי גמל, אלמא עיקר נטירותא דלובדקס בפרומביא הוא ולא באפסר, ומיהו איכא מינייהו דמינטר באפסר לחוד, ולפיכך הנך דמינטרי באפסר יוצאות באפסר. ומיהו עיקר נטירותא בפרומביא. הילכך פרומביא לאו נטירותא יתירתא היא ללובדקס. אבל גמל וחמור כיון דקתני מתניתין גמל באפסר ור' ישמעאל ב"ר יוסי אמר כך אמר אבא ארבע בהמות יוצאות באפסר הסוס והפרד והגמל והחמור, אלמא עיקר נטירותייהו דהני באפסר היא. הילכך גמל בחטם וחמור בפרומביא נטירותא יתירתא היא. והוא הדין לגמל בפרומביא דנטירותא יתירתא [היא]. כך צריך לפרש לדעת הרב אלפסי. ולפי הפירוש הזה ארבע לאו דוקא אלא אפסר דוקא, ארבע לאו דוקא דהא איכא לובדקס, ואפסר דוקא דעיקר נטירותייהו דהני ארבע באפסר היא אינן יוצאות לא בחטם ולא בפרומביא. והסוס שיוצא באפסר ויוצא בשיר, אפשר דאפסר ושיר שמירות חלוקות זו מזו הם, ואין באחד מהם נטירותא יתירתא. ומה שנהגו עכשיו לצאת הסוס בפרומביא, לפי דבריו ולפי פסק הרב שלא כהלכה הוא, דכיון דמינטר באפסר כר' ישמעאל ב"ר יוסי הוה ליה פרומביא נטירותא יתירתא. אלא שאנו רואין דלא מינטרי השתא הסוסים באפסר אלא בפרומביא. ואולי פרומביא והאפסר שלהן לא היו עשויין כעין שלנו.
<h2>דף נג.</h2>
מה שכתב הרב ז"ל גבי בהמה ופוקק לה זוג ומטיילת בחצר, שטפא דברייתא נקט ואתא, ומיהו (ד)לאו הלכתא היא, דקיימא לן כרב דאמר כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, ואיתא להא מילתא בפרק במה אשה דהא דתניא פוקק לה זוג ומטיילת בחצר פליגא אדרב דאמר כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור.
<h2>דף נט:</h2>
מה שכתב כלילא שרי מסתברא דארוקתא, וכרב אשי דמתני לקולא, אבל דאנסכא אסור כרב, דהלכתא כרב באיסורי. ועוד דלכאורה משמע דשמואל סבירא ליה כר' אליעזר בעיר של זהב דאמר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה [אשה חשובה] לא שלפא ומחויא. ומיהו מצי למימר דחשיבות הכלילא מרובה מעיר של זהב, ואפילו לרבנן דפליגי בעיר של זהב בכלילא דאנסכא מודו אליבא דשמואל. מכל [מקום] קיימא לן כרב באיסור[י], וכל הני דדרשי כלילא שרי איכא לאוקומה בארוקתא. ואיכא מאן דאמר כיון דסתם קא דרשי כלילא שרי לא שנא דאנסכא ולא שנא דארוקתא.
הא דאמר רב ששת קמרא שרי ואוקימנא דאנסכא אמר רב ספרא מידי דהוה אאבנט של מלכים. טעמא דמילתא דלא גזרינן דילמא שליף ומחוי, דאי שליף נפלי בגדים שעליו, ואין דרך בני אדם להתיר אזורן בשוק, אבל לעולם איש ואשה שוין הן למגזר בהו דילמא שליף ומחוי, ולא יצא האיש בטבעת שיש עליה חותם אע"פ שהוא תכשיט לאיש דילמא שליף ומחוי. וזה שלא כדברי הרב בעל המאור ז"ל.
<h2>דף ס.</h2>
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל גבי מחט שאינה נקובה הואיל ואשה חולקת בה שערה, היה לו לכתוב עוד, בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה על פדחתה.
<h2>דף סא:</h2>
הא [ד]בעי רב פפא תלתא קמיעי לחד גברא אי גברא אתמחי או לא. מסתברא דבחד קמיעא לחד גברא תלתא זימני אתמחי קמיעא, ולא אמרינן מזליה דהאי גברא הוא דמקבל האי כתבא. והרב דודי ז"ל כתב דבהאי נמי לא אתמחי קמיעא. והוי יודע דכי שרינן קמיע מומחה או מן המומחה, דוקא במחופה עור שאין בו משום קדושה, אבל בשאינו מחופה ויש בו משום קדושה ואסור ליכנס בו בבית הכסא לא יצא, דילמא אצטריך למיעל ואתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים.
<h2>דף סו.</h2>
הא דתנן ר' יוסי אומר לא יצא הקטע בקב שלו, וקיימא לן כותיה, אסקה רבא בפרק יום הכפורים [יומא ע"ח ע"ב] דלר' יוסי מנעל של עץ מנעל הוא, והיינו טעמא דר' יוסי דאסר דילמא מפסיק ואתי לאתויי. ובהאי שמעתא נמי אמר רבא [ס"ו ע"א] מאן לא הודה לו ר' יוחנן בן נורי, דאילו ר' יוסי סבר מנעל הוא. והא דאמר רבא בפרק מצות חליצה [יבמות ק"ג ע"א] גבי חליצה במנעל של עץ ובאנפליא מדרישא ר' מאיר סיפא נמי ר' מאיר האי מגין והאי לא מגין, אלמא ר' יוסי (סבר) אליבא דרבא סבר לאו מנעל הוא. איכא למימר דהתם רבא לטעמיה דאביי קאמר, דאמר אביי [שם] מעיקרא מדסיפא ר' יוסי רישא נמי ר' יוסי, אלמא סבירא ליה דפלוגתייהו במנעל ולאו מנעל הוא. ובפרק יום הכפורים נמי אמר אביי דפלוגתייהו במנעל ולאו מנעל הוא. ולפיכך אמר רבא התם בפרק מצות חליצה [שם] למאי דסבירא ליה לאביי דפלוגתייהו [במנעל ו]לאו מנעל הוא מדרישא ר' מאיר (ו)סיפא נמי ר' מאיר האי מגין והאי לא מגין.
<h2>דף עג.</h2>
אתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור, נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אביי אמר חייב ורבא אמר פטור. כסבור רשות היחיד ונמצאת רשות הרבים רבא אמר פטור ואביי אמר חייב [נתכוין לזרוק שתים וזרק ארבע רבא אמר פטור אביי אמר חייב] ודוקא שנח במקום כונתו אלא שהיה סביר שאין בו אלא ב' אמות, אבל אם לא נח במקום כונתו כגון שנתכוין [שינוח] בסוף שתים ולא נחה במקום ההוא אלא בסוף ד', אפילו נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' אמרו בפרק הזורק [צ"ז ע"ב] דפטור אי לא [אמר] במקום שתרצה תנוח. גרסינן במסכת כריתות בפרק ספק אכל חלב [י"ט ע"א] תניא אמר ר' יהודה אפילו נתכוין ללקט ענבים ולקט תאנים שחורות ולקט לבנות ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר. תניא היו לפניו שתי נרות דולקות או כבות ונתכוין לכבות את זו וכבה את זו להדליק את זו והדליק את זו חייב, להדליק ולכבות וכבה והדליק בנשימה אחת חייב בשתי נשימות פטור, פשיטא, מהו דתימא לא אתעבידא מחשבתו דהא להדליק מעיקרא בעי ולבסוף לכבות וכי עבד מעשה כבה ולבסוף הדליק הוא ולפטר, קמ"ל נהי דאקדומי לא מקדים אחורי נמי לא מאחר.
<h2>דף עד.</h2>
הרב אלפסי ז"ל גריס היו לפני שני מיני אוכלין בורר ואוכל וכו', וכן בפלוגתא דרב אשי ורב ירמיה מדפתי גריס היו לפניו שני מיני אוכלין. ומשמע כגון שאחד ראוי לאכלו כשהוא חי ואחד אינו ראוי לאכלו אלא לאחר בישולו, וכשבורר האחד שראוי לאכלו כשהוא חי מתוך חברו הוה ליה כבורר אוכל מתוך פסולת. ורבינו שלמה ז"ל לא גריס שני מיני אוכלין אלא היו לפניו מיני אוכלין. ה"ג בפי' רבינו שלמה ז"ל היו לפניו [מיני] אוכלין ובירר והניח רב אשי מתני חייב רב ירמיה מדפתי מתני פטור והתניא חייב כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה. ופירש רבינו שלמה ז"ל דמברייתא דלעיל קא פריך ליה דקתני לבו ביום לא יברור ואם בירר נעשה כבורר לאוצר וחייב חטאת. משמע לפירושו דפלוגתא דרב אשי ורב ירמיה לבו ביום. ומדמוקים לברייתא דלעיל בנפה וכברה ואפילו הכי קתני רישא דלאלתר מותר אלמא לאלתר אפילו בנפה וכברה מותר. והא דתנן בפרק קמא דיום טוב [י"ד ע"ב] הבורר קטנית ביום טוב בית שמאי אומרים בורר אוכל ואוכל ובית הלל אומרים בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי, אלמא בנפה וכברה אסור. התם לבו ביום, ואע"ג דקאמרי בית שמאי בורר אוכל ואוכל דמשמע לאלתר ובית הלל לא פליגי עלייהו אלא בבורר כדרכו, הכי קאמרי בורר אוכל ואוכל בו ביום. והא דקא שרו בית הלל בקנון ובתמחוי והכא רב אשי מחייב ורב ירמיה מדפתי פוטר אבל אוסר, לא קשיא דהתם ביום טוב והכא בשבת. והא דגרסינן בפרק קמא דביצה [י"ב ע"ב] המולל מלילות של חטין מנפח [על] יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לתוך חיקו חייב א"ר אלעזר וכן לשבת, אלמא בשבת לתוך חיקו חייב והכא פטר רב ירמיה בקנון ובתמחוי. איכא למימר דשאני נפח ונתן לתוך חיקו מבורר. אי נמי כי אמר וכן לשבת לאו דוקא שיהא חייב, אלא הכי קאמר וכן לשבת דעל יד על יד מותר לחיקו אסור. נמצא לפירוש רבינו שלמה ז"ל לאלתר אפילו בנפה וכברה מותר, והוא דבר תימה. לבו ביום בנפה וכברה דברי הכל חייב. בקנון ובתמחוי לבו ביום מחלוקת. והרב אלפסי ז"ל גריס רב אשי מתני חייב והתניא פטור לא קשיא כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה. ולפי הגירסא הזאת משמע דבקנון ובתמחוי דברי הכל פטור אבל אסור, ופלוגתייהו דרב אשי ורב ירמיה בנפה וכברה. ומשמע דבבורר ואוכל לאלתר פליגי, דאי לבו ביום היכי פטר רב ירמיה אפילו בנפה וכברה והא תניא לעיל חייב. אלא ודאי פלוגתייהו בבורר ואוכל לאלתר, והיינו דקתני בירר ואכל ובירר והניח, והא דקתני לעיל בורר ואוכל לאלתר. והא דתנן בפרק ביצה [י"ד ע"ב] בית הלל אומרים בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי והכא משמע דאיסורא איכא, שאני יום טוב משבת. והא דגרסינן נמי התם [י"ב ע"ב] מנפח [על] יד על יד ואוכל ואם נפח ונתן לחיקו חייב ואמר ר' אלעזר וכן לשבת, הכי קאמר מנפח על יד על יד ואוכל לאלתר ואם נפח ונתן לתוך חיקו דהיינו לבו ביום וכן לשבת. נמצא לפי הפירוש הזה דלא שרינן לאלתר אלא ביד, אבל לבו ביום אפילו ביד חייב, ובקנון ובתמחוי לאלתר פטור אבל אסור, בנפה וכברה לאלתר פליגי. ועוד יש לפרש וכי שרינן לאלתר הני מילי בבורר אוכל מתוך פסולת ואפילו בתמחוי, ולבו ביום חייב חטאת. אבל בבורר פסולת מתוך אוכל פליגי אפילו לאלתר. ודוקא בשבת, אבל ביום טוב הא אמרי בית הלל בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. והרב דודי ז"ל פירש דלאלתר שרי אפילו פסולת מתוך אוכל בקנון ובתמחוי. והא דאמרינן לקמן כאן בקנון ותמחוי כאן בנפה וכברה, התם לאו בברירות בחיקו איירי אלא בברירה ממש כמו שבוררין התבואה, אבל הכא בברירות בחיקו מיירי, (כגון) [כעין] שבוררין מיני קטנית כשרוצין לבשלם. ומה [שאמר] כי ברר פסולת מתוך אוכל לבו ביום חייב חטאת, דרך ברירה הוא ככברה למילתיה. הרב אלפסי ז"ל גריס בכל האי שמעתא היו לפניו שני מיני אוכלין משמע שהאוכל האחד ראוי לאכלו כשהוא חי והאחד אינו ראוי לאכילה אלא לאחר שבשלו והוה ליה כבורר אוכל מתוך פסולת.
<h2>דף עד:</h2>
אמר ר' יוחנן הטווה צמר מעל גבי בהמה חייב שלש חטאות משום גוזז משום מנפץ ומשום טוה רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך ניפוץ בכך ואין דרך טויה בכך ולא והתניא משמיה דר' נחמיה שטוף בעזים [ו]טוו מן העזים חכמה יתירה שאני.
הא דאמר ריש לקיש התולש את הכנף חייב משום גוזז. משמע בירושלמי אפילו לאחר מיתת העוף משום גוזז איכא, דגרסינן התם בהאי פרקא התולש בקדשים ר' יוחנן אמר חייב ריש לקיש אמר פטור, ר' ירמיה בעי מחלפיה שטתיה דריש לקיש דאתפלגון התולש כנף מן העוף הקוטמה והמורטה חייב שלש, אמר ר' יוסי בר בון לא פלוגין התולשה חייב משום גוזז המורטה חייב משום [מוחק] והקוטמה חייב משום מכה בפטיש. ולא דמיה עוף שאין לו גיזה תלישתה היא גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז, תדע לך שהוא [כן] דתני תלש מן המתה חייב תלישתה היא (מקום) גיזתה ברם הכא אינו חייב עד שיגזוז. והרב ר' משה ז"ל כתב גם כן בפרק תשיעי שהגוזז את הצמר או את השער בין מן הבהמה בין מן החיה בין מן החי בין מן המת אפילו מן השלח שלהן חייב.
<h2>דף עה.</h2>
אמר רבה בר פפא מאי טעמייהו דרבנן אין דישה אלא בגידולי קרקע. ובפרק המצניע [צ"ה ע"א] גרסינן חולב משום מאי מחייב משום מפרק ומפרק תולדה דדש הוא והא אין דישה אלא בגידולי קרקע, קשיין אהדדי. (לא קשיין אהדדי.) לא קשיא הא דאמרינן בפרק כיצד מברכין [ברכות מ' ע"ב] מרבא [רבו] מארעא מינק לא ינקי מארעא, וכיון דמארעא רבו גדולי קרקע הם. אבל חלזון שגדל בים לאו גדולי קרקע הוא כלל. והכי משמע בריש פרק בכל מערבין [ערובין כ"ה ע"א] דדגים לאו גדולי קרקע נינהו. ואיכא דמפיק הא דרבנן מהלכתא משום ההוא דחולב. ועוד דהא אמ' רבא האי [מאן] דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר אביי אמר אין עימור אלא בגדולי קרקע, וקיימא לן דאביי ורבא הלכתא כרבא, ומאי שנא עמור מדישה. ואית דגרסי לעיל רבה. ויש לומר שאני עמור מדישה דאע"ג דאין דישה אלא בגדולי קרקע יש עמור שלא בגדולי קרקע.
וליחייב נמי משום נטילת נשמה אמר ר' יוחנן שפצעו מת רבא אמר אפילו תימא שפצעו חי מתעסק הוא אצל נטילת נשמה והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצלח צבעיה. שמעינן מהא דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אפילו ר' יהודה מודה דפטור. וטעמא דמלתא משום דמקלקל הוא. פסיק רישיה דניחא ליה כגון התולש עולשין בארעא דידיה וכגון ממעט ענבי הדס ולית ליה הושענא אחריתי אפילו ר' שמעון מודה דחייב, ומשום הכי אצטריך בשר אע"פ שיש בו בהרת יקוץ כדאיתא בפרק ר' אליעזר דמילה. ומדאצטריך קרא למשרי אלמא בפסיק רישיה דעלמא כי האי גונא דניחא ליה איכא איסורא דאורייתא לר' שמעון, וכיון דאיכא איסורא דאורייתא מחייב. ויש פסיק רישיה שהוא מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון, דלר' יהודה מחייב ולר' שמעון פטור והוא פסיק רישיה דלא אכפת ליה בעשיית המלאכה, כגון התולש עולשין בארעא דלאו דידיה בפרק הבונה והמלקט ענבי הדס ביום טוב היכא דאית ליה הושענא אחריתי. ומנא תימרא דפסיק רישיה דלא אכפת ליה פלוגתייהו דר' יהודה ור' שמעון, דגרסינן בפרק לולב הגזול אין ממעטין אותן ביום טוב משום ר' אלעזר ב"ר שמעון אמרו ממעטין, והא קא מתקן מנא, כגון שלקטן לאכילה ור' אלעזר סבר לה כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר, והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות, כגון דאית ליה הושענא אחריתי. מדקאמר סבר לה כאבוה אלמא לר' יהודה מחייב דהוה ליה שאין מתכוין כמתכוין, וכשם שמתכוין חייב כך שאין מתכוין, אבל לר' שמעון פטור אע"ג דפסיק רישיה הוא כיון (שצריך) [שאינו צריך] לאותו תקון. איכא למימר דאיכא איסורא דרבנן אפילו לר' שמעון כיון דפסיק רישיה הוא אע"ג דלא קא מכוין. והתם דקתני ממעטין לכתחילה משום מצוה הוא דשרינן ליה לכתחילה. ואע"ג דלא שרינן ליה למימר לגוי זיל אחים לי גבי מילה אע"ג דאיכא מצוה. שאני התם דאיכא למגזר משום [דאתי] איהו גופיה להחם אבל הכא מאי גזירה איכא, אע"ג דאיכא למגזר לאכילה אטו שלא לאכילה, כיון דאית ליה הושענא אחריתי לא גזרינן. והרב דודי ר' אשר ז"ל תירץ דשאני הכא מתוך שלא התרת לו אלא על ידי אכילה זכור הוא. והא דתניא בפרק הבונה התולש עולשין וכו' דמוקמינן לה בארעא דלאו דידיה ר' שמעון היא ולא ר' יהודה דדמי' [ל]דאית ליה הושענא אחריתי דמוקמי' לר' שמעון. והא דאמרינן גבי מסוביתא דנזייתא אסור להדוקה ביומא טבא ופירש רבינו שלמה ז"ל משום סחיטה, וההיא ודאי לא אכפת ליה בסחיטה ואסרינן ליה משום פסיק רישיה אפילו לר' שמעון, [יש לומר] דמדרבנן הוא דאסרינן לה ולא מדאורייתא. ורבינו יעקב ז"ל פירש מסוביתא דנזייתא לא משום סחיטה אסרינן ליה אלא משום דשווייה דופן (לקמיה) [לקרוייה] דהוה ליה בונה וניחא ליה בהדוקיה ואיכא נמי איסורא דאורייתא. נמצאת אתה אומר שלשה דינין יש בפסיק רישיה. היכא דניחא ליה בההיא מלאכה דכולי עלמא חייב. היכא דלא ניחא ליה בההיא מלאכה דכולי עלמא פטור אבל אסור, דמקלקל הוא. היכא דלא אכפת ליה מחלוקת לר' יהודה חייב לר' שמעון פטור. ויש פסיק רישיה אחר שהוא מותר לכתחלה אליבא דר' שמעון, והוא פסיק רישיה שאין המלאכה אסורה אלא מדרבנן כגון צירוף וכיוצא, כמו שכתבתי בפרק כירה. זה כתבתי מנימוקי הרב דודי ר' אשר ז"ל.
ת"ר הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת ר' יהודה אומר חייב שתים [שהיה] ר' יהודה אומר פציעה בכלל דישה. פירוש פוצעו דוחק את הבשר כדי שיוציא את דמו ודמי לסחיטה, ולפיכך מחייב ר' יהודה (אומר) משום דישה, אבל חובל אע"פ שיוצא הדם אין בו משום דישה דלאו סחיטה היא כלל. רק הרב ר' משה ז"ל כתב דחובל תולדה דדש הוא משום מפרק. ורבינו שלמה פירש דחובל חייב משום נטילת נשמה דמה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגיה. ויש אומרים דתולדה דצובע היא.
<h2>דף עו.</h2>
המוציא תבן כמלא פי פרה לגמל חייב המוציא תבן כמלא פי פרה לפרה ר' יוחנן פוטר ר' אושעיא מחייב. והא דתנן עמיר כמלא פי טלה היינו כגרוגרת. והא דתנן אין מצטרפין זה עם זה מפני שלא שוו בשיעוריהן, אמרי עלה בגמרא אמר ר' יוסי ב"ר חנינא אין מצטרפין לחמור שבהן אבל מצטרפין לקל שבהן, [הכי מוכח בגמרא].
<h2>דף עח:</h2>
תניא המוציא נייר מחוק ושטר פרוע אם יש בלובן שלו כדי לכתוב שתי אותיות או בכולו כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון חייב ואם לאו פטור. ת"ר המוציא קשר מוכסין עד שלא הראהו למוכס חייב משהראהו למוכס פטור ר' יהודה [אומר] אף משהראהו למוכס חייב מפני שצריך לו. והלכתא כרבנן. ת"ר המוציא שטר חוב עד שלא פרעו חייב משפרעו פטור ר' יהודה [אומר] אף משפרעו חייב מפני שצריך לו. והלכתא כרבנן דקיימא לן אסור לשהות שטר פרוע וקיימא לן כותבין שובר. ורבי יהודה סבירא ליה אין כותבין שובר, וצריך השטר ללוה אף לאחר שפרעו, דהא לא סגי בשובר. (ואף) [ואין] הלוה המוציאו פטור כרבנן. (כר') [דר'] יהודה סבירא ליה דצריך השטר ללוה (להלוותו) [להראותו] לבעל חוב שני דאמר ליה חזי דגברא פרענא אנא.
<h2>דף עט.</h2>
המוציא עור בין מעובד בין שאינו מעובד בין שהוציאו לעבדו בין שהוציאו שלא לעבדו וכן המעבד עור כולן שיעורן כדי לעשות קמיע. ואי לא מליח ולא קמיח ולא עפיץ והוא עור לח הנקרא (בו) שלח שיעורו כדי לצור בו משקולת קטנה. והא דתנן ששה על ששה (התר) [ההוא] בקורטבלא.
<h2>דף עט:</h2>
ענין קלף ודוכסוסטוס הוא שחולקין העור בשנים והחלק של צד השער נקרא קלף והחלק של צד הבשר נקרא דוכסוסטוס, וכותבין מזוזה ותפלין בפנים הנחלקים, וסימן כבוד אלהים הסתר דבר. ומה שאמרו קלף במקום הבשר ודוכסוסטוס במקום השער, פירוש קלף במקום בשר פנים [ש]כנגד הבשר, והם הפנים הפנימיים שהם כנגד מקום הבשר. ודוכסוסטוס הם בפנים הפנימיים שהם כנגד מקום השער, אבל לעולם דוכסוסטוס הוא החלק היריעה של צד הבשר וקלף הוא חלק היריעה של צד השער. ומזוזה נכתבת (בין) [גם] על הגויל, והוא עור שלא נטל ממנו כלום, כמה דאת אמר [ב"ב ב' ע"ב] גויל אבני דלא (משכח) [משפיין]. ויש מפרשים גויל [מעובד] בעפצים. אבל תפלין אין נכתבין על הגויל ולא על הדוכסוסטוס אלא על הקלף, והוא חלק שעל צד השער, ונכתבין בפנים החלוקים של נגד מקום הבשר. ואם שינה בתפלין, שכתבן על הגויל או על הדוכסוסטוס, והוא החלק של צד הבשר וכתבן במקום בשר ממש או בפנים החלוקים שכנגד מקום השער פסול. וכן אם כתבן על הקלף במקום שער ממש פסולין. כך פירשו הגאונים ז"ל. והרב ר' משה החליף השיטה, ומה שאנו קורין קלף הוא קראו דוכסוסטוס, ומה שאנו קורין דוכסוסטוס הוא קרא קלף, וזהו שאמרו קלף מקום בשר ודוכסוסטוס מקום שער, ואם שינה בתפלין פסול. נמצא הכשר התפלין לדברי הגאונים הוא פסול לרב ז"ל, הכשר לרב ז"ל פסול לגאונים ז"ל. ירושלמי במגילה פרק ראשון [פ"א ה"ט], וכתבו הרב אלפסי ז"ל בהלכות ספר תורה, הלכה למשה מסיני שיהיו כותבין בעורות בדיו מסורגל וכורכין בשער וטולין במטלית ודובקין בדבק ותופרין בגידין, וצריך שיהא על הגויל במקום שער ועל הקלף במקום נחושתו, ואם שינה פסול, ולא יהא כותב חציו על עור וחציו על קלף, ואין כותבין אלא על עור בהמה טהורה שנאמר תהיה תורת השם בפיך. פירוש מסורגל משורטט.
<h2>דף פ.</h2>
הא דתנן דיו כדי לכתוב שתי אותיות אמרינן עלה תניא שתי אותיות בדיו שתי אותיות בקולמוס שתי אותיות בקומרין. בעי רבא אות אחת בדיו אות אחת בקולמוס אות אחת בקומרין מהו תיקו. אמר רבא הוציא שתי אותיות וכתבן כשהוא מהלך חייב, כתיבתן זו היא הנחתן. אמר רבא הוציא אות אחת וכתבה וחזר והוציא אות אחת וכתבה פטור בעידנא דאפקא לבתרייתא חסר לה שיעורא דקמיתא. אמר רבה הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והניחה חייב דהא מנחא ראשונה בשעת הנחת שניה. ואם קדם והגביה את הראשונה קודם הנחת שניה נעשית כמו שנקלטה או נשרפה ופטור. ואמר רבא הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והעבירה דרך עליה חייב. והא לא נח, כגון שהעבירה תוך שלשה. והא אמר רבא תוך שלשה לרבנן צריך הנחה על גבי משהו, לא קשיא כאן בזורק כאן במעביר. ת"ר הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחת חייב בשתי העלמות פטור ר' יוסי אומר בהעלם אחת לרשות אחת חייב לשתי רשויות פטור. אמר רבא והוא שיש חיוב חטאת ביניהם אבל כרמלית לא, אביי אמר אפילו כרמלית אבל פסלא לא. רבה אמר אפילו פסלא דאמר רבה רשות שבת כרשות גיטין דמי'. וקייא לן כרבנן, ואע"ג דאביי ורבא שקלי וטרו אליבא דר' יוסי מסתברא דהלכתא כרבים. ובפרק הזורק [צ"ז ע"ב] תניא [הזורק] מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע ארבע אמות חייב פחות מארבע אמות פטור, מאי קמ"ל, הא קמ"ל דרשויות מצטרפות, ולא אמרינן קלוטה כמי שהונחה דמיא. ופירש רבינו שלמה ז"ל רשויות מצטרפות לאפוקי מדר' יוסי.
תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר כוחל, אם לרפואה כדי לכחול עין אחת אם לקשט כשתי עיניו. ודוקא בעירניות, אבל בדכרכין אפילו לקשט בעין אחת שכן צנועות כוחלות עין אחת.
<h2>דף פא.</h2>
אמר ר' ינאי אם יש מקום קבוע לבית הכסא מלא היד ואם לאו כהכרע. פירוש כהכרע המחלוקת והוא כאגוז דנפיש מכזית וזוטר מכביצה. מדוכה קטנה של בשמים אמר רב ששת אם יש בה עד מותר. פירוש אם יש בה קנוח במדוכה מותר לקנח בה. אמר ליה אביי לרב יוסף ירדו עליה גשמים וניטשטשו מהו. פירוש אם ירדו גשמים על הקנוח וניטשטשו מהו, מי אמרינן כיון דניטשטשו כמאן דלא הוה עליה קנוח דמי ואסור או דילמא כיון דמעיקרא היה בו קנוח מותר. אמר ליה אם רשומן ניכר מותר. יש לרב אלפסי ז"ל פירוש אחר בכל זה. ומה שכתבתי הוא פירוש רבינו שלמה ז"ל, והוא הנכון.
<h2>דף פא:</h2>
מהו להעלותן לגג אחריו אמר ליה גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. אוקימנא בפרק מי שמתו [ברכות י"ט ע"ב] בלאו דלא תסור, אבל איסור לא תעשה שהוא מן התורה לא מדחי מפני כבוד הבריות.
אמר ריש לקיש צרור שעלו [בו] עשבים מותר לקנח בו והתולש ממנו בשבת חייב חטאת. אמר רב פפי ש"מ מדריש לקיש האי פרפיסא שרי לטלטולה. מתקיף לה רב כהנא אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך. אמר אביי האי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא בה מילתא היה מונח על גבי יתידות והניחו על גבי קרקע חייב משום נוטע, היה מונח על גבי קרקע והניחו על גבי יתידות חייב משום תולש. פירש רבינו שלמה ז"ל האי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש, דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרו רבנן איסור סקילה וכרת, ודומה לו הבא על הגויה חייב משום נשג"ז דלאו איסורא דאורייתא הוא אלא מדרבנן. ופי' פרפיסא עציץ שזרעו בו.
<h2>דף פט:</h2>
הא דתנן תבלין כדי לתבל ביצה קלה, ורמינן עלה מהא דתנן תבלין שנים ושלשה שמות יש לו וכו' אמר חזקיה במיני מתיקה שנו הואיל וראויין למתק בהן את הקדרה. לחזקיה הוא דפריך ממתני', ומיהו הא דתניא ליתא דאיהו סבירא ליה בתר טעמא אזלי' ואנן קיימא לן כרבא דאמר במסכת ע"ז בפרק השוכר את הפועל [ס"ו ע"א] בתר שמא אזלינן ומוקים למתני' דתבלין שנים ושלשה שמות יש לו כר' מאיר דאמר כל איסורין שבתורה מצטרפין זה עם זה. ואליבא דרבא דקיימא לן כותיה הא דתנן הכא תבלין כדי לבשל ביצה קלה ומצטרפין זה עם זה טעמא דמילתא לאו משום דחזי למתק, דהא בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, וכי היכי דגבי איסורא לא מצטרפין לאיסור הכי נמי גבי שבת. וכר' מאיר ליכא לאוקומ' למתני', דעד כאן לא אמר ר' מאיר כל איסורין שבתורה מצטרפין אלא משום לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל, וכיון דכללינהו לכל איסורין שבתורה בבל תאכל משום הכי מצטרפין אליבא דר' מאיר. אבל גבי שבת ליכא למימר הכי, ואם כן קשיא מתני' דשבת אליבא דרבא אמאי מצטרפין כיון דבתר שמא אזלי'. אלא שיש לנו לומר דכי אמר רבא בתר שמא אזלינן ואינן מצטרפין אלא אליבא דר' מאיר, הני מילי גבי איסורא, אבל גבי שבת כיון דשוו שיעוריהן אהדדי כדי לתבל ביצה קלה מצטרפין אע"ג דהאי שמא לחוד והאי שמא לחוד, [מידי] דהוה אאוכלין כגרוגרת שמצטרפין זה עם זה מפני ששוו לשיעוריהן אע"ג דהאי שמא לחוד והאי שמא לחוד והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד, ובקליפי אגוזים ורמונים סטיס ופואה אע"ג דשוו שיעורייהו אהדדי כדי לצבוע על פי סבכא. לא קתני מתני' מצטרפין זה עם זה, משום דלא שוו בצבעייהו זה צבע ירוק וזה צבע שחור או אדום, ובדין דחזקיה נמי הוה מצי לשנויי הכי, אלא לרווחא דמילתא שני ליה במיני מתיקה משום דתבלין נמי לא שוו תיבולן, שזה חד וכחו יפה ודי לו במעט תבלין, וזה אינו חד ואין כחו כל כך יפה משום הכי חזי למתק. ולרבא נמי אצטריך האי טעמא דחזו ליה למתק מפני שאין (תבלין שוי) [תיבולן שוה], הוה ליה כקליפי אגוזים וסטיס ופואה שאין צבען שוה ואע"ג דשוו שיעורייהו לא מצטרפי, הכא נמי לא, אי לא דחזו למתק לא מצטרפי בין לרבא בין לחזקיה, מפני שאין תיבולן שוה. וזהו הנכון.
<h2>דף צ.</h2>
ירושלמי [פ"ט ה"ז] המוציא קופת הרוכלין אע"ג שיש בה מינים הרבה אינו חייב אלא אחת, אילו הוציא והוציא בהעלם אחת כלום הוא חייב אלא אחת, לא נצרכה אלא לר' אליעזר שלא תאמר מינים יעשו כהעלמות הרבה ויהא חייב על כל אחת ואחת להכי אצטריך למימר אינו חייב אלא אחת.
<h2>דף צ:</h2>
חגב טהור אע"ג שאינו טעון שחיטה אסור לאכלו כשהוא חי משום בל תשקצו את נפשותיכם והתקדשתם.
הא דקתני מתניתין המצניע לזרע והוא הדין אפילו לא הצניע אלא שהוציא לזרע, אלא הכא במאי עסקינן כגון שהצניע ושכח למה הצניעו והשתא קא מפיק סתמא מהו דתימא בטולי בטליה למחשבתיה קמ"ל כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה. אמר רבא אמר רב נחמן הוציא גרוגרת לאכילה ונמלך עליה לזריעה אי נמי לזריעה ונמלך עליה לאכילה חייב, דלא בעינן עקירה והנחה בחדא מחשבה. בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה מהו, אם תמצא לומר כיון דאילו שתיק ולא חשיב עליה מחייב אמחשבה (דא רועה) [דזריעה] הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה ונמלך עליה לזריעה מהו, אם תמצא לומר חייב הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה וחזרה ותפחה מהו יש דחוי אצל שבת או אין דחוי אצל שבת תיקו.
<h2>דף צא:</h2>
מתניתין. המוציא אוכלין [ונתנן] על האסקופה בין שחזר והוציא בין שהוציאן אחר פטור. אוקימנא באסקופת כרמלית דאי באסקופת רשות הרבים שאינה גבוה שלשה או באסקופת רשות היחיד גבוהה עשרה ורחבה ארבעה חייב. מתניתין. קופה שהיא מלאה פירות ונתנה על האסקופה (הראשונה) [החיצונה] אע"פ שרוב פירות מבחוץ פטור עד שיוציא את כל הקופה. גמרא. אמר חזקיה לא שנו אלא בקופה מלאה קישואים ודלועים, אבל קופה מלאה חרדל חייב. אלמא קא סבר איגד כלי לא שמיה איגד. ר' יוחנן [אמר] אפילו מלאה חרדל פטור דאגד כלי שמיה איגד. מסתברא דהלכתא כחזקיה דהוא (סבריה) [רביה] דר' יוחנן, ומתניתין דהגונב כיס בשבת נמי כוותיה רהטא, ואצטריכא ר' יוחנן לשנויי בשנויי דחיקי. אע"ג דרבא קם בשיטתיה דאביי, הא אמרינן איפוך, ולא נוציא הא מנייה ומפכינן.
<h2>דף צב:</h2>
תניא המוציא מעות בפונדתו ופיה למעלה חייב פיה למטה ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים המוציא לאחריו ובא לו לאחריו דברי הכל חייב כלאחר ידו וברגלו דברי הכל פטור. תניא המוציא ככר לרשות הרבים הוציאוהו שנים ר' מאיר מחייב ר' יהודה אומר אם אינו יכול אחד להוציאו והוציאו שנים חייבין ואם לאו פטורין ר' שמעון פוטר. והלכתא כר' יהודה.
<h2>דף צג.</h2>
זה יכול וזה אינו יכול היכול חייב ושאינו יכול פטור דמסייע אין בו ממש.
<h2>דף צד.</h2>
תניא המוציא בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין חייב ר' נתן אומר על חיין פטור. אסקה רבא דבאדם אפילו רבנן מודו דחי נושא את עצמו, ומודה ר' נתן בכפות. והא דאמר רבא גופיה בריש פרק נוטל [קמ"א ע"ב] גבי הוציא תינוק חי רבא כר' נתן סבירא ליה דמשמע דלרבנן חייב, שאני התם דתינוק הוא ואין לו חיות אלא כבהמה. אי נמי לרווחא דמילתא קאמר.
<h2>דף צד:</h2>
הא דתנן וכן כזית מן המת חייב לרבנן דמשמע הא חצי זית פטור לא שנא חצי זית ממת גדול ולא שנא חצי זית מזית ומחצה פטור דקיימא לן כרב ששת באיסורי. ומיהו לר' שמעון אפילו כזית מפטר.
<h2>דף צה.</h2>
תנו רבנן החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת המכבד והמרבץ והרודה חלת דבש בשבת חייב חטאת ביום טוב סופג את הארבעים דברי רבי אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. פירוש רבנן לא פליגי אחולב ואמחבץ ואמגבן דהתם אפילו רבנן מודו דחייב, דכי פליגי ברודה חלת דבש ומרבץ. ומסתברא דרבנן סברי לה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור, אבל לר' שמעון אפילו שבות ליכא כדאמרינן בשלהי שמעתין והאידנא דסבירא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה. ולדעת הרב אלפסי ז"ל אפילו אמכבד קאי דלאו פסיק רישיה. ולדעת רבינו שלמה ז"ל לא קאי אלא אמרבץ, אבל מכבד פסיק רישיה. וכי תימא אי רבנן סבירא להו כר' יהודה חיוב חטאת נמי איכא, וכי תימא לר' יהודה דבר שאין מתכוין ליכא איסורא אלא מדרבנן, הא לא מצית אמרת דהא אמרינן במסכת כריתות [כ' ע"ב] גבי החותה גחלים בשבת דלר' יהודה חייב חטאת, כמו שכתבתי בפרק במה מדליקין [ל"ד ע"ב]. ועוד מדאמרינן בפרק ר' אליעזר דמילה [קל"ג ע"א] בשר אע"פ שיש שם בהרת יקוץ, ואמרינן [שם] הא למה לי קרא דבר שאין מתכוין הוא, לא צריכא אלא לר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור הכא מותר ומדאצטריך קרא ש"מ דלר' יהודה איסורא דאורייתא איכא בדבר שאין מתכוין ואם כן אמאי אינו אלא משום שבות. איכא למימר דכלאחר יד הוא דמשוה גומות, וכדאמרן בשלהי כירה [מ"ו ע"ב] גבי חרץ דכלאחר יד הוא, ובהא פליגי ר' אליעזר סבר דלאו כלאחר יד הוא ורבנן סברי דכלאחר יד הוא והיינו דקאמרי אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות, כלומר אחד שבת ואחד יום טוב... והשתא דאתית להכי דכלאחר יד הוא אפילו תימא דמכבד פסיק רישיה הוא אינו אלא משום שבות. וכי תימא כל דבר שאין מתכוין לר' יהודה היכי מחייב והא התראת ספק הוא ספק תעשה המלאכה ספק לא תעשה. בשלמא חיוב חטאת לא קשיא דחיוב חטאת משום כרת הוא וכיון דאיכא כרת במזיד בלא התראה חייב על שגגתו חטאת אלא מלקא היכי לקי לר' אליעזר ביום טוב והא התראת ספק הוא. בשלמא פסיק רישיה התראת ודאי היא אלא דבר שאין מתכוין דלא פסיק רישיה הוא אמאי לוקה. איכא למימר סבירא ליה לר' אליעזר דמכבד ומרבץ פסיק רישיה הוא. ואפילו תימא דמודה ר' אליעזר דלאו פסיק רישיה הוא סבירא ליה התראת ספק שמה התראה. וכל זה אינו מחוור. והפירוש הנכון בזה כיון דסבירא ליה לר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור הוה ליה התראת ודאי שבתחילת הכיבוד והריבוץ מתרין בו אל תכבד ואל תרבץ, וכן בכל דבר שאין מתכוין.
<h2>דף צז.</h2>
תניא הזורק מרשות היחיד לרשות היחיד ורשות הרבים באמצע, תוך שלשה דברי הכל חייב, משלשה ועד עשרה ר' עקיבא מחייב וחכמים פוטרים, למעלה מעשרה אינו חייב אלא משום שבות, אם היו רשויות שלו מותר. והלכתא כרבנן. איתמר שני בתים בשני צדי רשות הרבים אמר רבה בר רב הונא אמר רב אסור לזרוק מזו לזו ושמואל אמר מותר לזרוק מזו לזו, ואוקימנא דמידלי חד ומתתי חד דזימנין דנפלה ואתי לאיתויי. ואי תרוייהו מידלו או מתתו מודה רב דמותר מזו לזו. ודוקא ברשויות שלו. וקיימא לן [בכורות מ"ט ע"ב] דהלכתא כרב באיסורי. תניא מרשות הרבים לרשות הרבים ורשות היחיד באמצע רבי מחייב וחכמים פוטרים רב ושמואל דאמרי תרוייהו לא חייב רבי אלא ברשות היחיד מקורה דאמרינן ביתא כמאן דמלי דמי אבל שאינו מקורה לא. והלכתא כרבנן.
<h2>דף צז:</h2>
תניא הזורק [מרשות היחיד לרשות הרבים ועבר ארבע] אמות ברשות הרבים ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים [ומשכחת לה כגון דאמר עד דנפקא] לרשות הרבים תנוח, וקא סברי רבנן לא אמרינן קלוטה כמי [שהונחה דמיא ולא אתעבידא מחשב]תו ולפיכך פטור לגמרי. אבל אי לא אמר בהדי [דנפקא תנוח מחייב אחת]. נתכוין לזרוק שמונה וזריק ד' פטור, נתכוין לזרוק ד' וזרק ח' אי אמר כל מקום שת[רצה תנוח] מיחייב ואי לא לא מיחייב.
<h2>דף צט.</h2>
תניא בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחבה ד' אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה. ואין שותין הימנה בשבת אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה. ובור וחולייתו מצטרפין לעשרה. וכן עמוד [גבוה] עשרה ורחב ארבעה וזרק ונח על גביו חייב ולא אמרינן כיון דממקום פטור קא אתיא לא מחייב. אמר [ר'] יונתן כותל ברשות הרבים גבוה עשרה ואינו רחב ארבעה ומוקף לכרמלית ועשאו רשות [היחיד] וזרק ונח על גביו חייב לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כל שכן. עקירת חפץ ועשיית מחיצה אי נמי הנחת חפץ וסילוק מחיצה בעיא ולא אפשיט. ודוקא היכא דמבטל ליה, אבל היכא דלא מבטל ליה, כגון שזרק דבילה שמינה ד' אמות בכותל למטה מעשרה [מחייב. ואם זרק דף וחפץ על גביו ונח ע"ג יתידות למעלה מעשרה] מבעיא לן אי הוי כהנחת חפץ ועשיית מחיצה או דילמא כיון דלא אפשר דלא מידלי פורתא והדר כעשיית מחיצה והנחת חפץ דמי ולא אפשיט.
<h2>דף צט:</h2>
הא דתנן הזורק ארבע אמות בכותל [למעלה מעשרה כזורק באויר] ולמטה מעשרה כזורק בארץ. והוינן עלה [והא לא נח וא"ר יוחנן בדבילה שמינה ש]נינו, תניא זרק למעלה מעשרה בכותל ארבעה [והלכה ונחה בחור כל שהוא ר' מאיר] מחייב וחכמים פוטרים שאין חוקקים להשלים [תל המתלקט עשרה מתוך] ארבע אמות וזרק ונח על גביו חייב, וכל שכן במת[לקט עשרה מתוך שלש אמות. אבל] מתלקט עשרה מתוך חמש פטור דניחא תשמישתיה. תניא מבוי ששוה לתוכו ונעשה מדרון לרשות [הרבים] או ששוה לרשות הרבים ונעשה מדרון לתוכו אותו מבוי אינו צריך לחי וקורה.
מים על גבי מים היינו הנחתן אגוז על גבי מים או שמן על גבי יין (לא) [לאו] היינו הנחתן. אגוז בכלי וכלי צף על גבי מים בעיא ולא אפשיט.
<h2>דף ק.</h2>
אמר אביי בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה (ארבעה) [שמונה] וזרק לתוכה מחצלת חייב חלקה במחצלת פטור. ולית הלכתא כאביי, אלא כר' יוחנן ואפילו חלקה במחצלת חייב. אמר אביי בור ברשות הרבים עמוקה עשרה ורחבה ארבעה מלאה מים וזרק לתוכה חייב מלאה פירות פטור, מאי טעמא מים לא מבטלי מחיצה פירות מבטלי מחיצתה. ודוקא לענין ביטול מחיצות אבל מיחץ לא חייצי דתנן במסכת עירובין בפרק חלון [ע"ח ע"ב] חריץ שבין שתי חצירות עמוק עשרה ורחב ארבעה מערבין שנים ואין מערבין אחד ואפילו מלא תבן או קש.
הא דתנן זרק לתוך ארבע אמות ונתגלגל חוץ לארבע פטור חוץ לארבע ונתגלגל בתוך ד' חייב, הוי עלה בגמרא והא לא נח, ואמר ר' יוחנן והוא שנח על גבי משהו ותניא נמי הכי זרק חוץ לארבע אמות ודחפתו הרוח והכניסתו אע"פ שחזר[ה] והוציאתו פטור אחזתו הרוח משהו אע"פ שחזרה חייב.
<h2>דף ק:</h2>
הא דתנן אם היה רקק מים ורשות הרבים מתהלך לתוכו הזורק לתוכו ארבע אמות חייב. לא שנא בימות החמה לא שנא בימות הגשמים לא שנא היו בה ארבע אמות ולא שנא לא (הוי) [היו בה] ארבע אמות ולא שנא הוי [ארבעה] טפחים ולא שנא לא הוי ד' טפחים. אמר רב אשי האי מאן דזרק ונח (אגדא) [אגודא] דגמלא מיחייב שהרי רבים בוקעין בו.
איתמר ספינה רב הונא אמר מוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא, רב חסדא ורבה בר רב הונא [אמרי] עושה מקום ארבעה וממלא, קסברי כרמלית משפת מיא משחינן ומיא (א)ארעא סמיכתא היא. ואם לא(ו), [עביד] מקום ד' קא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד. ופירוש עושה מקום ד' מוציא נסר שהוא רחב ד' וחוקק בה מקום הכלי, ואמרינן פי תקרה יורד וסותם, וכל מה שתחת הנסר הוא רשות היחיד. ודוקא בספינה [הוא] שמקילין בה, אבל בגזוזטרא שהיא קבועה בעי' מחיצה גבוהה עשרה כדאיתא בפרק כיצד משתתפין. ואית דגרסי עושה מקום ד' וממלא, ופירש מקום ארבע אמות שהן עשרים וארבעה טפחים, וחוקק בה ארבעה טפחים באמצעיתה ונשארו עשרה טפחים מכאן ומכאן, ואמרינן כוף וגוד, כדאמר ר' חנינא בן עקביא בפרק כיצד משתתפין [פ"ז ע"ב]. ולא נהירא דהא אמרינן התם (ו)לא התיר ר' חנינא בן עקביא אלא בימה של טבריא הואיל ויש לה אגנים וקרפיפות מקיפות אותה. ועוד דקיימא לן כרב חסדא ורבה בר רב הונא, ולא קיימא לן כר' חנינא בן עקביא, אלא (שנשלו) [שיש לו'] שמפני שגזוזטרא קבועה החמירו בה יותר מבספינה, כדפרישית (לפרק') [לפירושא] קמא. ולרב הונא דאמר מוציא הימנה זיז כל שהוא וממלא, מתניתין דגזוזטרא מיירי בלמטה מעשרה אבל למעלה מעשרה אינו צריך אלא זיז כל שהוא, משום היכרא, דכרמלית מארעא משחינן, ואויר מקום פטור הוא, ולא קיימא לן כותיה. ושופכין דידה שדי להו אדופנא דספינה, דכחו בכרמלית לא גזרו.
תניא ספינה שבים אין מטלטלין לא מתוכה לים ולא מן הים לתוכה ר' יהודה אומר עמוקה עשרה ואינה גבוהה עשרה מטלטלין מתוכה לים, אחודה, דכחו בכרמלית לא גזרו. אבל מן הים לתוכה [לא]. להכי נקט עמוקה עשרה, שאם לא היתה עמוקה [עשרה] כרמלית היא, ומטלטלין מתוכה לים, דמכרמלית לכרמלית קא מטלטל. ואם היתה גבוהה עשרה מן המים נמי מטלטלין מן הים לתוכה מפני שכיון שהיא גבוהה עשרה בשעה שמכניס מן הים לתוכה צריך שיגביה ידיו למעלה מעשרה ונמצא שהוא מטלטל מכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פטור ומותר. ואע"ג דמרשות היחיד לרשות הרבים כי האי גוונא חייב, הכא כיון דכרמלית דרבנן מותר. כך פירש רבינו שלמה ז"ל. ומסתברא דר' יהודה הוא דאית ליה האי סברא אבל רבנן לא, דהא תנן [ערובין פ"ז ע"ב] גזוזטרא שהיא למעלה מן המים אין ממלאין הימנה בשבת אלא אם כן עשו לה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בין למעלה בין למטה, ומדקא עביד מחיצה גבוהה עשרה טפחים מלמטה אלמא בשגבוהה עשרה מן המים עסקינן ואפילו הכי בעינן מחיצה. ויש לפרש דאינה גבוהה עשרה דקאמר ר' יהודה רבותא נקט, דלא מיבעיא אם גבוהה עשרה שהיא רשות היחיד, אלא אפילו אינה גבוהה עשרה כיון שהיא עמוקה עשרה רשות היחיד היא ואין מטלטלין מן הים לתוכה.
<h2>דף קא.</h2>
אמר רב הונא הני ביצייתא דמישן אין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות, ולא אמרן אלא שאין בפחות משלשה ארבעה, אבל בפחות משלשה ארבעה לית לן בה. ולית הלכתא כרב הונא אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי מטלטלין (בלה) [בה], דאמרינן גוד אחית מחיצתא, דקל הוא שהקלו חכמים במים דבקיעת דגים לא שמה בקיעה, כדבעא מיניה ר' טבלא מרב מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה אמר אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים קל הוא שהקלו חכמים במים דבקיעת דגים לא שמה בקיעה. ודוקא מחיצה תלויה הוא שאינה מתרת בחורבה אבל קורה ארבעה מתיר בחורבה דאמרינן פי תקרה יורד וסותם. ואיתא להא מילתא בפרק כיצד משתתפין [שם פ"ו ע"א] ובפרק כל גגות [שם צ"ה ע"א], ושם צריך לבאר הדברים.
<h2>דף קא:</h2>
הא דתניא ספינות קשורות זו בזו מערבין ומטלטלין מזו לזו, אוקימנא בשקשורות בדבר שהוא יכול להעמידן.
<h2>דף קב.</h2>
הזורק ונזכר לאחר שיצתה מידו וקלטה אחר או כלב או נשרפה פטור, הא נחה חייב. בד"א שחזר ושכח, אבל לא חזר ושכח פטור, שכל חייבי חטאות אינן חייבין עד שתחלתן וסופן שגגה. שתי אמות בשוגג שתי אמות במזיד שתי אמות בשוגג במעביר פטור בזורק חייב. אמר רבה הזורק ונחה בפי הכלב ובפי הכבשן חייב, והא אנן תנן קלטה אחר קלטה כלב או שנשרפה פטור, התם דלא מכוין הכא דקא מכוין.
<h2>דף קג.</h2>
הא דתנן הכותב שתי אותיות בין בימינו בין בשמאלו חייב, אוקימנא בשולט בשתי ידיו אבל אם אינו שולט בשתי ידיו פטור בשמאלו. ואם הוא אטר פטור בימינו.
<h2>דף קד:</h2>
תנא כתב אות אחת והשלימה לספר, ארג חוט אחד והשלימו לבגד חייב, מאן תנא ר' אליעזר היא דאמר אחד על הארוג חייב, רב אשי אמר אפילו תימא רבנן להשלים שאני.
<h2>דף קה:</h2>
הא דתנן הקורע בחמתו ועל מתו פטור, דוקא במת (בעלמא) [דעלמא] (אבל) [אי נמי] במת דידיה, שאינו חייב עליו קריעה, פטור, דהוה ליה מקלקל. אבל אם הוא חייב עליו קריעה חייב לר' יהודה, אבל לר' שמעון פטור, דהוה ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואם חכם הוא או אדם כשר הוא או שעומד עליו בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע עליו, ובשבת חייב לר' יהודה ולר' שמעון פטור. והקורע בחמתו (או) [אי] למירמא אימתא אאינשי ביתיה קא קרע לאו מקלקל הוא וחייב לר' יהודה ולר' שמעון פטור. ואי לא עביד למימרא אימתא אאינשי ביתיה פטור לדברי הכל דמקלקל הוא. כללא דחובל ומבעיר חובל שאין צריך לכלבו ומבעיר שאין צריך לאפרו לר' אבהו פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון היא, לר' יהודה פטור לר' שמעון חייב. לר' יוחנן בכי האי גונא דברי הכל פטור כי פליגי בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו לר' יהודה פטור לר' שמעון חייב. חובל בצריך לבשר מבעיר וצריך להתחמם או צריך לבשל אפילו לר' יהודה חייב כיון שהתיקון הוא בשעת הקלקול או בדבר הקלקול אפילו לר' יהודה חייב דמדקתני [ע"ה ע"ב] ר' יהודה מוסיף אף השובט והמדקדק מכלל דבכולהו אבות מלאכות מודה ר' יהודה, והשוחט והמבעיר הוא בכלל אבות מלאכות. ועוד דגרסינן בפרק כל כתבי [קכ"א ע"ב] חמשה נהרגין בשבת זבוב שבארץ מצרים וכו' עד מני אילימא ר' יהודה הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אמאי הא מקלקל בחבורה הוא ופטור לר' יהודה, אלא לאו ש"מ כיון שהתיקון הוא בשעת הקלקול אפילו לר' יהודה חייב. ומיהו יש לומר דכל הני חמשה שנהרגין בשבת וכל כיוצא בהן לאו מקלקל הוא, דבהמה חיה ועוף הוא שמקלקל בחבורתן אבל הני לאו מקלקלו הוא דלהכי עבידי. אבל ההיא דמוסיף ר' יהודה אף השובט והמדקדק היא ראייה ברורה שמודה ר' יהודה בהשוחט וצריך לבשר ומבעיר וצריך לבשל או להאיר או להתחמם ואפילו בדבר שהקלקול מרובה על התיקון חייב, כיון שמתקן בגוף הדבר, כדאמרינן בפסחים בפרק אלו דברים [ע"ג ע"א] לדברי האומר מקלקל בחבורה פטור שוחט קדשים בחוץ בשבת, מה (ש)תקן, תקן להוציאו מידי אבר מן החי. זה מנימוקי הישר.
<h2>דף קו.</h2>
הא דתנן הצד צפור למגדל חייב, דמשמע הא לבית פטור, דוקא בצפור דרור אבל באחר אפילו לבית חייב, ודוקא בבית מקורה. ת"ר הצד צבי סומא וישן חייב זקן וחולה וחגר פטור. ודוקא בחולה מחמת חמה או בצנה אבל חולה מחמת אשתא חייב. [ע"ב] אמר שמואל הצד אחרי בשבת אינו חייב עד שיכניסנו לגורדקי שלו.
<h2>דף קז:</h2>
אמר שמואל השולה דגים מן הים כיון שיבשו כסלע [חייב]. פירוש משום נטילת נשמה אע"פ שהיה ניצוד מערב שבת אל הים. אמר ר' יוסי ב"ר בון ובין סנפיריו. אמר רב אשי לא תימא יבש ממש אלא אפילו אית ביה רירי. אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה (פטור) [חייב משום] עוקר דבר מגידולו.
<h2>דף קט.</h2>
אמר רב חסדא שרקא טויא שרי פעפועי בעי אסור. פירוש שרקא טויא לשרוק ולטוח שמן וביצים מגולגלים על הצלי כשהוא חם משחשכה שרי, ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל. פעפועי ביעי לטרוף ביצים מגולגלים בקערה אסור דמתחזי כמאן דבעי למשדנהו בקדרה. וכן הלכתא.
<h2>דף קיא:</h2>
קושרת אשה מפתיחי (חלון) [חלוק] וחוטי סבאכה ושל פסקיא ורצועות מנעל וסנדל ונודות יין ושמן וקדרה של בשר. [קי"ב ע"א] גמרא. מפתיחי (חלון) [חלוק] פשיטא לא צריכא דאית ליה תרי רישי מהו דתימא חד מינייהו בטולי מבטל ליה קמ"ל. וכן נודות יין ושמן אע"פ דאית ליה תרי אוני. וקדרה של בשר אע"ג דאית ליה תרתי שלאבי. וחוטי סבכה אע"ג דרויח, מהו דתימא שמשלף שלפא, קמ"ל אשה חסה על שערה ומשרא שריא ליה. מה שכתב הרב אלפסי ברצועות מנעל דרבנן שהוא קשר של קיימא אלא שהוא מעשה הדיוט לא מסתברא כוותיה, שאם היה קשר של קיימא ליכא חילוק בין מעשה הדיוט למעשה אומן, אלא ודאי לאו קשר של קיימא הוא, ואפילו הכי אסור מפני שאין צריכין להתיר בכל יום, אלא בימות הגשמים מפני הטיט הנכנס בתוכן. וכן פירש רבינו שלמה ז"ל.
<h2>דף קיב.</h2>
אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף בחצר איפסיק רצועה דסנדליה אמר ליה מה אעביד ליה אמר ליה שבקיה ומאי שנא מדר' ירמיה התם לא מינטר הכא מינטר. ואע"ג דקיימא לן כרבנן [קכ"ד ע"ב] בכלים שנשברו בשבת שניטלין שבריהן אם הן עושין מלאכה אע"פ שאין עושין מעין מלאכה ראשונה, ותו משום דלא מינטר אמאי מטלטל. טעמא דמילתא דלא דמי לשברי כלים, דהתם לא חזו למידי אלא לאותה מלאכה דחזו ומייחד להו לאותה מלאכה, אבל הכא גבי סנדל כיון דחזי לאתקוני לסנדל לא מייחד ליה למלאכה אחריתי, וכיון דהשתא לא חזי לסנדל אסיר. אבל בכרמלית דלא מינטר מייחד ליה למלאכה אחריתי דחזי בה כגון לכסות בו את הכלי וכיוצא בו.
<h2>דף קיג.</h2>
הא דתנן קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל, אוקימנא בחבל דגרדי דגזרינן ביה אטו חבל דעלמא, אבל חבל דעלמא קשר של קיימא הוא לדברי הכל. וחבל דלי שנפסק אינו קושרו אלא עונבו, ולא גזרינן עניבה אטו קשירה. אמר רב יהודה אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת אבל לא את העמודים. ולא משום דקא עביד גומא, דגומא ממילא הויא ותנן [כלאים פ"א מ"ט] הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולין ניטלין בשבת, אלא משום (דלת) [דאתי] לאשוויי גומות, אבל בטומן לפת שהוא בשדה לא אתי לאשוויי גומות.
<h2>דף קיד:</h2>
יום הכפורים מותר בקניבת ירק תלוש מן המנחה ולמעלה. וכן מפצעין באגוזים ומפרכסין ברימונים מן המנחה ולמעלה מפני עגמת נפש. ויום הכפורים שחל להיות בשבת אסור בקניבת ירק מן המנחה ולמעלה.
<h2>דף קטו.</h2>
הרב אלפסי פסק כרב הונא דאמר היו כתובים תרגום ובכל לשון אין מצילין כיון דלא ניתנו לקרות בהן. היה לו לכתוב דוקא בדורות הראשונים, אבל השתא שניתן התרגום ליכתב משום דבציר ליבא ועת לעשות [לה'] הפרו תורתך, והברכות וההגדות [ש]ניתנו ליכתב מצילין. ולשון יוני נמי קיימא לן כרשב"ג דאמר בפרק קמא דמגילה [ח' ע"ב] אף הספרים לא ניתנו ליכתב ולא הותרו בלשון אחר חוץ מלשון הקודש אלא יוני, והילכך מצילין אותו מפני הדליקה, מיהו השתא ליכא לשון יוני. והא דקתני במתניתין מפני מה אין קורין [בהם] מפני ביטול בית המדרש, האידנא שאין קורין בכתובים...
<h2>דף קטז:</h2>
הא דתנן מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות. דוקא (כאלו) [כשהיה] ספר בתוכו, אבל אין מביאין תיק שיש בתוכו מעות מעלמא להציל בו ספר תורה. הא דקתני מתניתין להיכן מצילין אותו למבוי שאינו מפולש אע"פ שלא עירבו דמדקתני גבי אוכלין ומשקין להיכן מצילין אותן לחצר מעורבת ולא קתני למבוי המפולש דבדידיה עסקינן מכלל דבמבוי שאינו ראוי לשיתוף עסקינן.
<h2>דף קיז:</h2>
ואסקה רב אשי שלש מחיצות ולחי אחד זהו מבוי שאינה מפולש, ואפילו לר' אליעזר דאמר בעינן לחיים, גבי כתבי הקדש מקילינן לאכשורי בלחי אחד, כיון דב"ה שרו גבי אוכלין ומשקין בלחי אחד כדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק. אבל שלש מחיצות בלא לחי, דליכא מאן דשרי בעלמא, גבי כתבי הקדש לא מקילינן בדבר שאסור לדברי הכל באוכלין ומשקין. וזהו טעמו של הרב אלפסי שפסק כרבנן ולא כבן בתירא, והוא טעם נכון. מיהו בן בתירא סבירא ליה לאו אמרת דלר' אליעזר דבעי בעלמא לחיים והכא סגי בלחי אחד הכי נמי לב"ה דבעלמא סגי בלחי אחד הכא סגי בלא לחי.
הא דתנן מצילין מזון שלש סעודות פרכינן עלה בגמרא מכדי בהתירא קא טרח לציל טפי. אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי, פירוש אי שרית ליה בבא לקפל אפילו טובא [י]שכח שהוא שבת ואתי לכבויי. אבל בבא להציל שאינו טורח אלא פעם [אחת] לא ישכח שהוא שבת. אע"פ שבכלי תשמיש לובש ופושט וחוזר ולובש ופושט כל היום ולא חיישינן שמא ישכח של שבת, [שאני התם] מתוך שלא התרת לו אלא דרך מלבוש זכור הוא. תניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. ודוקא בשבת שמא יביא כלי דרך רשות הרבים, אבל ביום טוב דליכא למגזר הכי שרי.
<h2>דף קכ.</h2>
אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור מצד אחד נותנין עליו מים מצד אחר ואם כבתה כבתה. מיתיבי טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה. ואסיקנא הוא דאמר כת"ק דשרי גורם לכבוי. וכיון דהלכתא כת"ק הלכתא כרב יהודה. ובכאן מוחלפת השיטה [של] הרב אלפסי שכתב אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה. גם בירושלמי מוחלפת שיטה זו דגרסינן התם [פט"ז ה"ו] טלית שאחז בה האור מצד אחד, נותן עליו מים מצד אחר, משני צדדין פושטה ומתכסה בה, אתיא כר' יוסי דאמר גורם לכבוי אסור. פירוש אליבא דר' יוסי משני צדדין אין נותן עליו מים כר' יוסי, אבל מצד אחד נותן עליו אפילו לר' יוסי. והוי יודע דאפילו מאן דאסר גורם לכבוי לא אסר ליה מדאורייתא, דהא כתיב לא תעשה כל מלאכה עשייה אסור גרמא מותר, אלא מדרבנן דאי שרית ליה גרמא אתי למעבד בידים. ואע"ג דר' יוסי סבירא ליה כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה כדאסיקנא בפרק במה מדליקין [ל"א ע"ב] ואי עביד נמי כבוי בידים ליכא איסורא אלא מדרבנן דמלאכה שאינה צריכה לגופה [היא], אפילו הכי גזרינן גרמא אטו בידים, אפילו בדליקה דאיכא הפסד ממון, משום דסבר מה לי גרמא מה לי בידים. ואפילו למאן דאמר, דבר שאין מתכוין אסור מן התורה גרמא שרי, דאילו דבר שאין מתכוין בשעה שנעשית המלאכה עושה אותה בידים, אבל הכא בשעה שנעשה הכבוי בכלים מלאים (בידים) [מים] אינה נעשה בידים. וכן הא דתניא הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא (יעבור) [יעמוד] במקום הטנופת, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ויורד וטובל ר' יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף, הכא נמי כ"ז שלא ישפשף גרמא הוא ולא בידים, ובין רבנן ובין ר"י ס"ל הכא גרמא שרי, ובטבילה בזמנה מצוה קא מיפלגי, ותרוייהו סבירא להו אסור לעמוד בפני השם ערום. ואי איכא גמי דכולי עלמא דהוי חציצה. ואם כרך עליו גמי דלא מהדק לא הוי חציצה. ולא סגי במנח ידיה עלויה [דזימנין] דמשתלי ושקיל ליה. ומיירי נמי בדיו לח דלא הוי חציצה דתנן הדיו והדבש והחלב יבשין חוצצין לחין אינן חוצצין. אלא פלוגתייהו בדליכא גמי אי משהינן לטבילה עד שיהא לו גמי, דרבנן סברי טבילה בזמנה לאו [מצוה] ומהדרינן [אגמי] ור' יוסי סבר טבילה בזמנה מצוה ולא מהדרינן אגמי אלא מנח ידיה עלויה ולא חיישינן דילמא משתלי (ומהדרין) [ומשהין] לטבילה עד שיהא לו גמי. ומאן דאמר טבילה בזמנה מצוה בעל קרי טובל אפילו לאחר תפלת המנחה. ואפילו לרב דאמר [יומא פ"ז ע"ב] תפלת נעילה פוטרת של ערבית, ואינו צריך לטבול ביום משום נעילה, טובל משום טבילה בזמנה. ומאן דאמר טבילה בזמנה לאו מצוה נהי דעד המנחה צריך לטבול משום (טבילה) [תפלה], אבל לאחר המנחה אינו צריך לטבול דהא טבילה בזמנה לאו מצוה, ואי משום נעילה סבירא לן כרב דאמר תפלת נעילה פוטרת של ערבית ויכול לטבול בלילה ולהתפלל תפלת נעילה.
<h2>דף קכא.</h2>
הא דתנן כופין קערה על הצואה של קטן, פרכינן עלה בגמרא והא חזיא לכלבים, ואפילו לא הויא מאתמול כיון דקטן הוא דעתיה עלויה מאתמול, וכי תימא [דלא חזיא ליה מאתמול והתניא נהרות המושכין ומעיינות הנובעין הרי הן כרגלי כל אדם, ואלא היכי אתנייה, אימא] (של) [על] צואה של גדול מפני קטן, וכגון דלא הויא מאתמול, דלאו דעתיה עלוה כיון דגדול הוא, ו[כ]ר' יהודה דאית ליה מוקצה. ומיהו במלאכה שאינה צריכה לגופה סבירא ליה כר' שמעון, אפילו הכי חזיא לטלטל איהו גופה אפילו לא מנחה במנא משום גרף של רעי. ואוקימנא באשפה ובחצר אחרת. והרב גריס אימא על צואה של תרנגולין מפני קטן, דלא חזיא לכלבים, ובחצר אחרת דלאו גרף של רעי היא.
<h2>דף קכא:</h2>
אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין בשבת. מתיב רב יוסף חמשה נהרגין בשבת אלו הן זבוב שבארץ מצרים וצרעה שבנינוה ועקרב שבהרים ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה בכל מקום, מני אילימא ר' יהודה הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה, אלא לאו ר' שמעון היא, ברצין אחריו ודברי הכל. רבינו שלמה ז"ל והרב אלפסי מפרשין דמלתא דריב"ל מוקים ברצין אחריו, ומשום סכנה נהרגין לדברי הכל אפילו לר' יהודה. ומעיקרא הוה קס"ד בשאין רצין אחריו ואליבא דר' שמעון. ולהאי פירושא ברייתא דקתני חמשה נהרגין בשאין רצין אחריו ור' שמעון. ויש מפרשין דברייתא הוא דמוקים בשרצין אחריו, ואפילו ר' יהודה חמשה נהרגין דסכנה היא. ומילתא דר' יהושע בן לוי בשאין רצין אחריו ור' שמעון. ופשטיה דמתניתין להאי פירושא כר' יהודה אזלא מדקאמר חמשה נהרגין ותו לא. ומדכתב הרב אלפס חמשה נהרגין בשבת, ואם רצין אחריו כל המזיקין נהרגין משמע דסבירא ליה לרב ז"ל דהלכתא כר' שמעון. ועוד דבסוף פרק האורג [ק"ז ע"א] כתב הא דאמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא, ואליבא דר' שמעון הוא דפטור ומותר מפיס מורסא וצידת נחש, דאליבא דר' יהודה חייב. ובפרק במה מדליקיין [כ"ט ע"ב] נמי כתב ר' יוסי פוטר בכולן חוץ [מן] הפתילה מפני שהוא עושה פחם, ואסקה ר' יוחנן [ל"א ע"ב] דר' יוסי כר' שמעון סבירא ליה והכא בפתילה שצריך להבהבה עסקינן דבהא אפילו ר' שמעון מודה. מכל זה נראה שפסק הרב כר' שמעון. ומה שכתב בפרק כירה ואי קשיא לך הא דאמר שמואל [מ"ב ע"א] מכבין גחלת של מתכת וכו', לא כתבה אלא ללמד שבכבוי שאין בו איסור אלא מדרבנן שרי משום הזיקא, אע"ג דלא שרי' ליה משום הפסד ממונא. והא דאמר רבינא הילכך קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מארבע אמות, אפילו לר' שמעון אתיא. ובדין הוא דאפילו ארבע אמות שרי, אלא כל כמה דאפשר לשנויי משנינן. וכן כל מה שאמרו בשמועה הזאת בדורסו לפי תומו אפילו לר' שמעון אתיא, ואפילו הכי לפי תומו אין בידים לא, דכמה דאפשר לשנויי משנינן. והא דתנן [קכ"א ע"א] כופין קערה על עקרב שלא ישוך, ה"ה בהריגה, דמה לי צידה מה לי הריגה. ומיהו אם אפשר לדורסו לפי תומו אסור להרגו בידים. ומה שכתב רבינו שלמה ז"ל בדורסו לפי תומו משום דדבר שאין מתכוין הוא ואין בו איסורא אלא מדרבנן ומשום הזיקא שרי, לא מסתברא כותיה, דלר' יהודה דבר שאין מתכוין אסור הוא מדאורייתא ואיכא חיוב חטאת. וגמרינן הא מילתא מהא דתניא במסכת כריתות בסוף פרק ספק אכל חלב [כ' ע"א] החותה גחלים בשבת וכו'. וכתבתיה בפרק במה מדליקין [ל"ד ע"ב], ומשמע בהדיא התם דלר' יהודה איכא חיוב חטאת בדבר שאין מתכוין. ובפרק ר' אליעזר דמילה נמי הוה אמר אביי מעיקרא דאצטריך בשר לר' יהודה אלמא איכא איסורא דאורייתא לר' יהודה בדבר שאין מתכוין. אלא דהיינו טעמא דנחש ועקרב דורסו לפי תומו דסבירא ליה כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר. ואפילו תימא דפסיק רישיה הוא, מותר אליבא דר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, לפום מאי דפרישנא בפרק כירה [מ"ה ע"ב] דבדבר שאין בו איסורא אלא מדרבנן אפילו בפסיק רישיה ר' שמעון שרי בדבר שאין מתכוין, ואפילו לר' שמעון דורסו לפי תומו ולא בידים דכמה דאפשר לשנויי משנינן. מכל זה אין ראיה לפסוק כר' יהודה. ומסתברא לפסוק כר' שמעון כיון דהני סתמי דצידת נחש ומפיס מורסא והקורע בחמתו דר' אליעזר דאורג [ק"ה ע"ב] כר' שמעון. ורבא נמי בריש פרק נוטל [קמ"א ע"ב] כר' שמעון סבירא ליה. אלא שיש לבעל דין לחלוק ולומר דהלכה כר' יהודה דמתניתין דאבות מלאכות [ע"ג ע"א] כוותיה דיקא נמי דקתני סותר וקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב. ואפילו הכי מסתברא כר' שמעון מדרבא. והרב ר' משה ז"ל פסק כר' יהודה ופסק במפיס מורסא ובצידת נחש דפטור ומותר, ונראה שדבריו סותרין זה את זה. ואולי עלה בדעת הרב ז"ל דבדבר שיש בו נזק הלכה כר' שמעון. ולא מסתברא כוותיה לאפלוגי בין זו לזו.
אמר ר' חנינא (פטומת) [פמוטות] של בית רבי מותר לטלטלן בשבת אמר ליה ר' זירא ניטל בידו אחת או בשתי ידים אמר ליה כאותן של בית אביך. פירש רבינו שלמה ז"ל שהיו קטנות. ולא מסתברא כוותיה דהא אסיקנא בפרק כירה דאפילו ניטלת בשתי ידים מותר לטלטלה אלא אם כן הוא של חוליות או דאית בה חדקי. ובפרק המוצא תפלין נמי אמרינן ההיא (שירותא) [שריתא] דהות בי ר' פדת. הוה שקלי לה עשרה (ומדו) [ומדלו] לה אדשא אמר זו תורת כלי עליה, וההיא אסיתא דהוה בי מר שמואל דהוה מחזקא (כורא) אדרבא והוה שקלי בי עשרה ושדו לה אדשא אמר זו תורת כלי עליה. וחלתא בת תרי כורי שרי לטלטלה בפרק במה מדליקין [ל"ה ע"א]. אלא הכי פירושא כאותן של בית אביך שהיו גדולות וניטלות מפני שיש בהן תורת כלי.
<h2>דף קכב.</h2>
מה ששנינו אם בשביל [ישראל] אסור. פסקו רבוותא הנעשה בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר, שאין האיסור אלא משום שמא יאמר לו עשה לי מלאכה זו, ואין אדם חוטא ולא לו, כדאמר רב פפא בפרק אין צדין [ביצה כ"ד ע"ב] גבי דבר הבא מחוץ לתחום. וכן כתב הרב בעל המאור ז"ל. ומה ששנינו מלא מים להשקות בהמתו ואם בשביל ישראל אסור. יש מדקדקין מדקתני להשקות לבהמתו, ולא קתני מלא מים לשתות, אלמא דבכי האי גוונא אפילו בשביל ישראל מותר כיון שיכול ישראל לירד לבור ולשתות ליכא למגזר שמא יאמר לו לך ומלא לי וכן כל דבר שיכול ישראל [לעשותו] אם עשאו הגוי בשבילו מותר, וכן כתוב בספר הישר. והא דתניא גוי שלקט עשבים מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור, והא התם שיכול ישראל להאכיל בהמתו לשם וקתני דאסור, איכא לאוקומי במחוץ לתחום. והמאור תירץ בענין אחר.
הא דתניא אם היה מכירו אסור. פרכינן עלה בגמרא והא רבן גמליאל מכירו הוה אמר אביי שלא בפניו הוה. רבא אמר אפילו תימא בפניו נר לאחד נר למאה. אשתכח השתא דבשלא בפניו כל דבר מותר אע"פ שמכירו, ואם בפניו נר וכבש דליכא למגזר שמא ירבה הגוי בשבילו מותר. מים ועשבים וכיוצא בהם דאיכא למגזר שמא ירבה בשבילו אסור, דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא.
<h2>דף קכג.</h2>
תניא אם יש בה שום מטלטלין אותה ואם לאו אין מטלטלין אותה. אוקימנא במחמה לצל אבל לצורך גופו ולצורך מקומו אפילו אין בו שום מטלטלין אותה. ואם יש בה שום מטלטלין אותה אפילו מחמה לצל מפני (ש)השום, שעקרה של מדוכה לתבלין היא עשויה. ואע"ג דאמר רב אשי בפרק נוטל [קמ"ב ע"ב] לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, שאני הכא שהמדוכה לתבלין היא עשויה. ועוד (שמא) [שמה] שאמרו דלא מהני ככר או תינוק אלא למת בלבד, הני מילי דלא מנחינן לכתחילה ככר או תינוק בדבר שאינו ראוי לטלטל כדי שיטלטלנו, אבל אם היה מונח ועומד מותר. והוי יודע דבמוקצה מחמת איסור כגון נר שהדליקו בו באותה שבת אפילו לצורך גופו [אסור] ואפילו בככר שהיה מונח ועומד בו, דמגו דאתקצאי בבין השמשות לצורך גופו אפילו בככר אתקצאי לכל השבת. וכן כל דבר שמלאכתו לאיסור אין נותנין עליו ככר או תינוק לטלטלו מחמה לצל. והא דתנן ושוין שאם קצב עליו בשר שאסור לטלטלו מוקים לה רבא מחמה לצל, ורבה מוקים לה אפילו לצורך גופו, (דהוה) [היכא דהוה ליה כסיכי] זייארי ומזורי, דכיון דקפיד עלייהו מייחד להו מקום.
ת"ר פגה שטמנה בתבן וחררה שהטמינה בגחלים אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה ואם לאו אסור לטלטלה וכו'. איכא דמוקים לה בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור, כדאמרינן באבן שעל פי חבית [קמ"ב ע"ב] ובמעות שעל הכר [שם]. ומסתברא אפילו במניח אין החררה נעשה בסיס לגחלים, אדרבה גחלים הם הצריכים לחררה, וכן בטומן לפת וצנונות תחת הגפן [נ' ע"ב] אין לפת בסיס לעפר, כי העפר הוא שצריך ללפת ואין הלפת צריך לעפר. כללו של דבר אין אוכלין לעולם נעשים בסיס לדבר האסור. ומה שאמרו באבן שעל פי החבית שנעשה החבית בסיס לאבן במניח, כלי הוא שנעשה בסיס לדבר האסור, אבל לא האוכל שבתוכו. והוי יודע כי מה שאמרו באבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת וכן מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות וכן כל כיוצא בזה, אפילו למאן דאמר טלטול מן הצד שמיה טלטול מותר, מפני שאין כאן טלטול בדבר האסור אלא ששומט הדבר המותר מתחת האסור. ולא דמי לפוגלא מלמטה למעלה, דהתם מזיז העפר ומגביהו על ידי פוגלא וכן בכוש או בכרכר מזיז הגחלים ומגביהן, וזהו טלטול מן הצד, אבל בשומט מתחתיו ליכא טלטול מן הצד. וראייה לדבר (הוא) [תנא] קמא דר' אלעזר בן תדאי דסבירא ליה (שמה) [שמיה] טלטול, ופאילו הכי אם מגולה מקצתה מותר לטלטלה. ובשלהי ר' אליעזר דתולין [קמ"א ע"א] אמרינן תנינא דלא כרב נחמן מהא דתנן הקש שעל גבי המטה ולא אמרינן דלא כרב נחמן ממעות שעל גבי הכר נוער את הכר והן נופלות ומאבן שעל גבי חבית מטה על צדה והיא נופלת, אלמא דבכי האי גוונא אפילו לרב נחמן שרי. ומזה נתבאר כי מה שכתוב בספר המאור על [זה] לא נכון. ואע"ג דהלכתא כר' אלעזר בן תדאי דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול. הוצרכתי לכתוב זה לדעת הרב אלפסי ז"ל שכתב בפרק כירה דדבר שאין בו תורת כלי ולא תורת אוכל טלטול מן הצד שמיה טלטול. וכי תימא חררה שטמנה בגחלים היאך מותר לטלטלה במגולה מקצתה והלא מכבה. דבר שאין מתכוין הוא ומותר ולאו פסיק רישיה הוא דתניא במסכת כריתות בפרק ספק אכל חלב [כ' ע"א] החותה גחלים בשבת וכו' וקרי ליה בשמעתא דבר שאין מתכוין.
תניא מחט בין נקובה בין שאינה נקובה מותר לטלטלה בשבת, ולא אמרו נקובה אלא לענין טומאה. ודוקא בגולמי דזימנין דמימליך עלה ומשוי לה מנא, אבל היכא דניטל חורה או עוקצה אדם זורקה בין גרוטאות [ואסור].
אסובי ינוקי בשבת רב נחמן אסר ורב ששת שרי. פירש רבינו שלמה ז"ל להחליק אבריו שהן מתפרקין ביום לידתו, ואפילו הכי רב ששת שרי והלכתא כותיה. אבל במלפפין [קמ"ז ע"ב] שאין מחליק אבריו אלא שמעטפו וקושרו בחגורות מותר לדברי הכל, כדאיתא בסוף פרק מפנין [קכ"ט ע"ב]. ובפרק חבית תנן [קמ"ז ע"ב] אין מעצבין את הקטן ואוקימנא בחומרי (שדה) [שדרה] דמחזי כבונה.
<h2>דף קכג:</h2>
הא דתנן קנה של זיתים בין יש קשר בראשו בין אין קשר בראשו ניטל בשבת. דוקא בקנה של זיתים אבל קנה דעלמא אינו ניטל בשבת, דגרסינן בפרק ר' אליעזר דתולין [ק"מ ע"א] האי כתונא משלף קנה מינה אסור. ובשלהי פרקין נמי תניא [קכ"ו ע"א] קנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו אין קשור ותלוי בו אין פותח ונועל בו רשב"ג אומר מתוקן אע"פ שאינו קשור, אלמא מתוקן מיהו בעינן, ומסתברא דמשום טלטול בעינן מתוקן ולאו משום תוספת אהל.
מסקנא דשמעתא דדבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל מותר, וכל שכן לצורך גופו ולצורך מקומו. דבר שמלאכתו לאיסור מותר לצורך גופו ולצורך מקומו, ואפילו לר' יהודה דאית ליה מוקצה, מפני שפעמים שעושה בו מלאכת היתר. אבל שופר לגמע בו מים לתינוק אסור לר' יהודה בסוף פרק במה מדליקין [ל"ה ע"ב] מפני שאין עושין בו בחול כך הוה ליה מוקצה. ומחמה לצל אסור דבר שמלאכתו לאיסור, אפילו לר' שמעון דלית ליה מוקצה, דכיון שמלאכתו לאיסור אינו עשוי בסתמא להשתמש בו בשבת, ואם מטלטלן מחמה לצל כמטלטל משבת לחול הוא. ולא דמי לדבר שמלאכתו להיתר, דהתם כשמטלטלו מחמה לצל סתמיה לצורך שבת הוא שהרי עשוי להשתמש בו היום. אבל דבר שמלאכתו לאיסור סתמיה אינו עשוי להשתמש בו היום, ואם מטלטלו מחמה לצל כמטלטלו משבת לחול דמי. וכל זה שאמרנו לרבנן דהלכתא כוותייהו, אבל לר' נחמיה דבר שמלאכתו להיתר מותר לצורך גופו ולצורך מקומו ואסור מחמה לצל. ומדלא קא אסר אלא מחמה לצל משמע דכל לצורך גופו מותר אפילו (להשתמש) [לתשמיש] שאינו מיוחד לו. ולא כפירוש רבינו שלמה ז"ל שפירש לר' נחמיה אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו, דאם כן לשמעינן איסורא [לצורך] גופו שאינו מיוחד לו וכל שכן מחמה לצל, אלא לאו ש"מ דלצורך גופו דר' נחמיה כלל צורך גופו משמע כל צורך גופו דתנא קמא. והיינו טעמא דאין מסיקין בכלים לר' נחמיה אע"פ שמלאכתן להיתר דכיון דאינן עשויין כלל להיסק כמחמה לצל דמי. וכל דבר שמלאכתו להיתר אסור במחמה לצל. דבר שמלאכתו לאיסור ואפילו לצורך גופו אסור. ולפיכך אין מטלטלין את השופר, וכן חותלות שבתמרים מתיר אבל לא מפקיע ולא חותך בפרק חבית [קמ"ו ע"א] מפני שאין יכול להפקיע ולחתוך בסכין אלא בסכינא דאשכבתא שמלאכתו לאיסור. וכן שובר את החבית ליטול ממנה גרוגרות דרוסות אבל לא מפורדות כדאיתא בפרק חבית [שם], בקרדום או בסייף העשוי לחתוך גרוגרות אבל אינו עשוי לשבר בו חביות, ולפיכך מותר בדרוסות אבל לא (במפונדות) [במופרדות]. ומה שכתב הרב בעל המאור לרבה ולרבא אליבא דר' נחמיה אין חילוק בין דבר שמלאכתו להיתר לדבר שמלאכתו לאיסור דתרוייהו לצורך גופן ולצורך מקומן שרי מחמה לצל אסור, הוא דבר רחוק מאוד, ולא ידעתי מי הכריחו לומר כך. ואם משום דאמרינן בגמרא [קכ"ד ע"א] ואתא ר' נחמיה למימר אפילו דבר שמלאכתו להיתר לצורך גופו ולצורך מקומו מותר מחמה לצל אסור, דייקת מינה מדקא אמר אפילו לדבר שמלאכתו לאיסור נמי האי דינא אית ליה, הא לאו קושיא היא, דאפילו אמחמה לצל קאי, והכי קא אמר אע"פ שמלאכתו להיתר מחמה לצל אסור.
<h2>דף קכד.</h2>
הא דתנן אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת, הלכה היא. ואע"ג דמוקמינן לה הכא אליבא דב"ש, אמסקנא דמסכת יום טוב [ל"ב ע"א] סמכינן בברייתא אין סומכין את הקדרה בבקעת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה. אבל במתני' דמייתי הכא אין בה טעם זה לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה.
<h2>דף קכד:</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל והאידנא דסבירא לן כר' שמעון מכבדות של תמרה דבר שמלאכתו להיתר הן ומותרין מחמה לצל. ויש תמהין עליו אם כן אמאי פריך תלמודא אלא מחמה לצל בהא לימא ר' אלעזר אף של תמרה, ואם כדברי הרב לימא ליה ר' אלעזר דאמר כר' שמעון. ויש לומר אם כן לימא מר הלכה כמר ומר הלכה כמר, אלא לאו שמעינן מינה דתרוייהו כר' יהודה סבירא להו, דאם כן בהא לימא ר' אלעזר אף של תמרה. והא דאמרינן בפרק תולין [ק"מ ע"ב] אבוס של קרקע מי איכא מאן דשרי והא קא משוי גומות, שאני אבוס של קרקע מקרקע הבית דבאבוס איכא גומא ודילמא [אתי] לאשוויי גומות בידים מפני שחס על התבואה שלא תפול בגומא. ודאמרינן נמי התם [קמ"א ע"א] טיט שעל גבי רגלו אין מקנחו בקרקע דילמא אתי לשוויי גומות, הכי קאמר דילמא אתי לאשוויי [גומות] בידים. ודאמרינן נמי בריש פרק מפנין [קכ"ז ע"א] שלא יגמור את האוצר כולו אבל אתחולי מתחיל, מני ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה, אלמא אפילו לר' שמעון לא יגמור את האוצר. התם נמי הכי קאמר דילמא אתי לאשוויי גומות בידים מפני שחס על פירותיו שלא יפלו בגומא.
<h2>דף קכה:</h2>
הא דתנן זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין הימנה בשבת, אוקמה רב ששת במחוברת באביה, ולמטה משלשה דליכא איסור תשמיש במחובר. ואע"ג דרב ששת לאוקומי מתניתין אליבא דרשב"ג הוא דמשני ולאו הלכתא כרשב"ג, אפילו הכי שנויא דרב ששת הלכתא היא. ורב אשי נמי דקא אמר אפילו תימא בתלושה גזירה שמא יקטום לא פליג עליה דרב ששת. מה שפסק הרב אלפסי ז"ל כחכמים וכר' אבא בר כהנא דאמר בין קשור בין שאינו קשור והוא שמתוקן, יש להקשות מדבריו על דבריו, דגבי נגר הנגרר כתב בפרק המוצא תפלין [ק"כ ע"א] אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יהודה, אמר רבא והוא שקשור בדלת. מאי שנא גבי נגר הנגרר דבעינן קשור ובפקק החלון לא בעינן קשור. ובגמרא [קכ"ו ע"א] מדמינן להו אהדדי דקא אמרינן מאן תנא נגר הנגרר ר' אליעזר היא. ויש לומר דכי בעינן קשור בנגר הנגרר בשאינו מתוקן, אבל במתוקן לא בעינן קשור, דבחדא מינייהו סגיא, מתוקן אע"פ שאינו קשור קשור אע"פ שאינו מתוקן, דליכא איסור טלטול ולא איסור בנין. ופירוש מתוקן אע"פ שאינו קשור, שיתקננו לאותו דבר שצריך, נגר שיהא בראשו קלוסטרא או תיקון אחר שיהא ראוי לנגר, וכן פקק החלון שיהא ראוי לפקוק בו את החלון, וכן קנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו. ולא שיהא תורת כלי עליו לתשמיש אחר כפירוש רבינו שלמה ז"ל, אלא שיהא ראוי לאותו תשמיש (שיהא) [שהוא] צריך לו וכן פירש רבינו יעקב ז"ל. כללו של דבר כל נגר שתיקנו שיהא ראוי לנגר אין צריך תיקון אחר, והוא מותר לנעול בו ואע"פ שאינו קשור.
תנן התם אבן שעל פי חבית מטה על צדה והיא נופלת. אמר רבא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור ורב יוסף אמר ר' אסי א"ר יוחנן לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה כסוי לחבית, ואזדו לטעמייהו דכי אתא רב דימי אמר ר' חנינא פעם אחת הלך רבי למקום אחד ומצא [נדבך] של אבנים ואמר לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר ולא הצריכן רבי מעשה, ור' יוחנן אמר הצריכן רבי מעשה, מאי אמר להו ר' אמי [אמר] ראו ולמדום אמר להם ר' אסי אמר צאו ושפשפום אמר להם. פירוש פלוגתייהו דר' אמי ור' אסי באבן שעל פי חבית כגון שהניחה לשם כסוי אפילו הכי נעשה בסיס לדבר האסור אליבא דר' אמי. וראייה לדבר מדקא אמר ואזדו לטעמייהו מנדבך של אבנים שאמר להם כדי שנשב עליהן למחר, ואפילו הכי אמר ר' אמי צאו ולמדום אמר להם ולא סגי בשפשוף לטלטל למחר לישיבה. ופסק הרב אלפסי לאסור כר' אמי דבעינן מעשה. ואיכא למרמי דידידה אדידיה, שהרי פסק הרב בפרק במה טומנין [נ' ע"א] כרב אסי דאמר גבי חריות של דקל ישב אע"פ שלא חשב ושלא קשר, אלמא לא בעינן מעשה. וכי תימא דאבן שעל פי חבית היינו טעמא דאסור משום דבעינן תורת כלי בכסוי כלים, כדתנן [קכ"ו ע"ב] כל כסויי הכלים שיש להן בית אחיזה ניטלין בשבת ואמר ר' יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהן, אבל גבי חריות של דקל ליכא למיזל בהו אחר תורת כלי. הא לאו מילתא היא, דהא אמרינן לקמן בשלהי פרקין ומי בעי רשב"ג תורת כלי עליהן והא תניא חריות של דקל וכו', אלמא למאן דבעי תורת כלי עליהן חריות של דקל צריך לקשר שזו היא תורת כלי שלהן. ויש לדחוק דברי הרב ז"ל דישב כקשר דמי ועדיף מחשב. ולישנא דקאמר ישב אע"פ שלא חשב ושלא קשר משמע לכאורה דגרע ישב מחשב. ומסתברא כיון דפסקינן הלכתא הכא אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור דבעינן מעשה, ולקמן נמי [גבי] כסויי כלים פסקינן דבעינן תורת כלי עליהן, אלמא דהלכתא כתנא קמא דאמר גבי חריות של דקל צריך לקשר. ואיכא מאן דאמר דכי בעינן תורת כלי הני מילי בדבר המחובר לקרקע, כגון קנה שהתקינו להיות פותח ונועל בו, וכגון כסויי כלים דמתני' דמוקמי לה בשלהי פרקין בדחברינהו בארעא, אבל בדבר שאינו מחובר לקרקע לא בעינן תורת כלי. ולאו מילתא היא מדקאמרינן לקמן [קכ"ו ע"ב] ומי בעי רשב"ג תורת כלי [עליו] והתניא חריות של דקל וכו' ואמאי לא שני ליה שאני חריות שאין מחוברין לקרקע, אלא לאו ש"מ לא שנא חברינהו בארעא ולא שנא לא חברינהו בעינן תורת כלי, ומאי תורת כלי שיהא ראוי לכסוי, וכן שהתקינו להיות פותח ונועל בו תורת כלי שלו שיהא ראוי לפתוח ולנעול בו, וכן כל דבר אם ראוי לאותו ענין שתקנו זהו תורת כלי שלו. כך פירש רבינו יעקב. ורבינו שלמה ז"ל פירש תורת כלי שיהא ראוי לתשמיש אחר.
<h2>דף קכו.</h2>
ורבי יהודה אמר איזהו שבמדינה אסור כל שאינו לא קשור ולא תלוי, משום תוספת בנין קא אמר. ולית הלכתא כוותיה, דמעשה רב, וכדתנן [קנ"ז ע"א] מדבריהן למדנו שפוקקין ומודדין. ומזה הטעם קשיא דשמואל אדשמואל, דאע"ג דאמר שמואל בפרק במה טומנין [נ' ע"א] גבי חריות של דקל דבחשב סגי, פסק בפרק המוצא תפלין [ק"כ ע"א] הלכה כר' יהודה דבעינן קשור, משום תוספת בנין, דנהי דבמחשבה סגי לגבי טלטול אליבא דשמואל אבל בנגר דאיכא תוספת בנין בעינן קשור. וכבר כתבתי אליבא דהלכתא קשור אע"פ שאינו מתוקן מתוקן אע"פ שאינו קשור.
<h2>דף קכו:</h2>
הרב אלפסי פסק כרבנן בכסויי כלים שאין להם בית אחיזה, ולעיל [קכ"ה ע"א] פסק כרבינא דאמר כמאן מטלטלין האידנא כסויי דתנורי במתא מחסיא דאין להם בית אחיזה כמאן כר' אליעזר בן יעקב. ויש לומר דהא דרבינא בדלא חברינהו בארעא. אי נמי הא דרבינא איירי בטלטול ממקום למקום ואפילו חברינהו בארעא, ופלוגתא דר' יוסי ורבנן בטלטלו מעל גבי הכלי המחובר לקרקע ובהחזירו שם דדמי לסותר ולבונה. ובירושלמי [דסוף פרקין] פסק כר' יוסי, והכי מסתברא מדרבינא דאמר כמאן מטלטלינן האידנא וכו'.
מפנין אפילו ד' וה' קופות של תבן ושל תבואה. גמרא. השתא חמש מפנין ארבע מבעיא, אמר רב חסדא ארבע מחמש וחמש (מד') מאוצר גדול. והלכתא כרב חסדא דסוגיא דשמעתא כוותיה. אבל במאי דפריש רב חסדא באבל לא את האוצר שלא יתחיל באוצר לא הלכה, דקיימא לן [קנ"ז ע"א] כר' שמעון דלית ליה מוקצה. והוצרך רב חסדא לפרש שלא יתחיל באוצר ולא פירש שלא יגמור באוצר, דמרישא שמעינן הכי מדקא אמר ד' מה' ולא אבל לא כל חמש. ומיהו אע"ג דסבירא לן תנא כר' יהודה קיימא לן כר' שמעון שמותר להתחיל באוצר. אבל לא יגמור דילמא אתי לשוויי גומות בידים. ורב אלפסי ז"ל שכתב אין מתחילין באוצר משום י"ט כתבה, ואזדא הרב לטעמיה שפסק ביום טוב כרבי יהודה.
<h2>דף קכח.</h2>
ת"ר מטלטלין את החצב מפני שהוא מאכל לצבאים ואת החרדל מפני שהוא מאכל ליונים. פירוש אע"ג דלית ליה צבאים ויונים, מפני שהם מצויים. רשב"ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית מפני שהוא מאכל לנעמיות. אבל אי אית [ליה] נעמיות מטלטלין שברי זכוכית וכן מטלטלין חבלי זמורות אם יש לו פילין. ת"ר חבלי סיואה ואזוב וקרנית מולל ובלבד שלא ימלול ביד דברי ר' יהודה, וחכמים אומרים מולל בראשי אצבעותיו ואוכל ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול וכן באנתא וכן בפיגם וכן בשאר מיני תבלין. דוקא בהני, אבל תבואה וקטנית אסור למלול בשבת אלא ביום טוב. ואמי דגרסינן בפרק קמא דיום טוב [י"ג ע"ב] כיצד מולל, ביום טוב אמרו ולא בשבת, דגרסינן התם [י"ב ע"ב] איידי דתני רישא המולל מערב שבת תני סיפא מערב יום טוב, אלמא מילתא פשיטא היא דאין מוללין תבואה וקטנית בשבת. וזה שלא כדברי הרב אלפסי ז"ל. וכן פירש רבינו שלמה ז"ל במסכת יום טוב דכיצד מולל איום טוב קאי ולא אשבת.
<h2>דף קכח:</h2>
תניא מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא ברשות הרבים והאשה מדדה את בנה ברשות הרבים. פירש רבינו שלמה ז"ל בהמה חיה ועוף גזרינן מדדי אטו עקירה כיון דבעקירה איכא איסורא דאורייתא אליבא (דרבא דפליג) [דרבנן דפליגי] עליה דרבי נתן, אבל האשה מדדה את בנה דבעקירה ליכא איסורא דאורייתא דמודו רבנן באדם (ואע"ג פיר') [ואעפ"י] שהוא תינוק כיון שנוטל אחת [ומניח אחת] מודו רבנן דחי נושא את עצמו, אבל (אב) בגורר כבהמה חיה ועופות דמו. ובגורר אמרינן בריש פרק נוטל [קמ"א ע"ב] רבא כר' נתן סבירא ליה. ומאי דאמר רבא בפרק המצניע [צ"ד ע"א] דבאדם מודו רבנן דחי נושא את עצמו, בגדול או בתינוק שנוטל אחת ומניח אחת. נמצאת אתה אומר שלש מדות בקטן כל זמן שאינו יכול לגרור מודה ר' נתן דככפות דמי. גורר מחלוקת ר' נתן ורבנן. בנוטל אחת ומניח אחת מודו רבנן.
הרב אלפסי לא פסק אם יש סחיטה בשער אם לאו. ומסתברא דאין סחיטה בשער, דלא עדיף שער משלקות וכבשים דקיימא לן [קמ"ה ע"א] דבר תורה אינו חייב [אלא] על סחיטת זיתים וענבים, (ומשני לכון) [ומשום לבון] נמי ליכא בשער.
<h2>דף קל:</h2>
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה [אמר רב] מבוי שלא נשתתפו בו (עירובי) [עירבו] חצרות עם בתיהן אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, לא עירבו חצרות עם בתיהן מותר לטלטל בכולו. פירוש רב לטעמיה דאמר בפרק כל גגות [ערובין צ"א ע"א] הלכה כר' שמעון דאמר חצר ומבוי וגג וקרפיף רשות אחת הן, והוא שלא עירבו אבל עירבו דשכיח מאני דבתים בחצר גזרו דילמא אתי לאפוקי מאני דבתים לחצר. והילכך לענין לטלטל בתוכן נמי כי לא עירבו עם הבתים שרי, דהוה ליה כמי שנשתתפו בו, דמי גרם לאסור מהצטרף לשתף, בתים גרמו לו, ואינם שהרי נסתלקו ממנו, ומותר להוציא מהחצרות למבוי כאילו נשתתפו בו, ובשנשתתפו לא מספקא לן דודאי מותר לטלטל בכולו. וכיון דקיימא לן כשמואל ור' יוחנן דאמרי בפרק כל גגות [שם] הלכה כר' שמעון בין עירבו בין לא עירבו לית הלכתא כרב במבוי שלא נשתתפו בו דמוקים חילוק בין עירבו בין לא עירבו, אלא לא שנא עירבו ולא שנא לא עירבו מותר לטלטל בכולן אע"פ שלא נשתתפו בו. ודוקא כלים ששבתו בתוכו או בתוך החצרות, אבל כלים ששבתו בבית אסור להוציאם לחצרות כשלא עירבו.
אמר רב אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו. פירוש שתי חצרות למבוי ושני בתים האוסרים זה על זה לחצר. והא מילתא דשמעינן משמעתא דהכא, [דאמרינן] אפשר דמבטלי רשותייהו לגבי חד, ומקשינן סוף סוף בית איכא בתים ליכא, אלמא שני בתים לחצר בעינן. ושתי חצרות למבוי שמעינן מפרק הדר [ע"ג ע"ב] דאמרינן התם רב לא תני פתוחות זו לזו, רב לטעמיה דאמר אין המבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחות לתוכו, וכיון דפתוחות זו לזו כחצר אחת דמי.
<h2>דף קלד.</h2>
ת"ר אין מסננין את החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ אבל ממתקין אותו בגחלת של מתכת אמר ליה אביי לרב יוסף מאי שנא מבשרא אגומרי אמר ליה התם לא אפשר הכא אפשר. פירש רבינו שלמה ז"ל אפשר למתקו מערב יום טוב אבל בשרא אגומרי מפיג טעמו אם (נטלו) [נצלה] מערב יום טוב. נראה מדבריו שאסור לשחוק חרדל ביום טוב, שהמיתוק (אחם) [אחרי] שחיקותו הוא, ואם השחיקה מותרת ביום טוב מפני שמפיגה טעמה אם כן אי אפשר לעשותו מערב יום טוב מפני שמפיג טעמו כיון שהמיתוק לאחר שחיקה. וכי תימא אם שחיקת חרדל אסור ביום טוב, המיתוק למה הוזכר לאוסרו, פשיטא שאין ממתקין אחר שאין שוחקין, והמיתוק אחר שחיקה הוא. איכא למימר דבחרדל ששחקו מערב יום טוב עסקינן, ואפשר למתקו מערב יום טוב, ואפילו הכי בגחלת של מתכת מותר. והיינו טעמא דלא שני ליה אידי ואידי בגחלת של עץ כאן בחרדל ששחקו מערב יום טוב כאן בחרדל ששחקו ביום טוב, מפני שאסור לשחקו ולמתקו ביום טוב. ואנו רגילין לפרש התם אפשר הכא לא אפשר [למתקו], כלומר גבי חרדל אפשר [למתקו] בגחלת של מתכת. אי נמי אפשר למתקו בלא כבוי (כגון) [כעין] שעושין עכשו שממתקין אותו במים [חמין]. והרב אלפסי גריס התם איכא כבוי הכא ליכא כבוי. וכי תימא מה לי כבוי מה לי הדלקה ואפיה, ודאי דבר אוכל הוא ומותר לא שנא כבוי ולא שנא הדלקה. אלא הכי פירושה לגירסת הרב ז"ל התם בבשרא אגומרי ליכא כבוי (ולא) [אלא] הדלקה, וההדלקה צריכה לו לאוכל נפש, הכא איכא כבוי לחודיה ואין צריך לאותו כבוי, דאפשר למתקו בלא כבוי כדפרישית. ירושלמי שלהי פרק קמא דיום טוב רב אמר כל הנידוכין נידוכין כדרכן רב הונא [ורב] נחמיה אמ' בשם ר' יוחנן השום והשחליים והחרדל נידוכין כדרכן.
<h2>דף קלד:</h2>
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל אמרי רבוותא הלכה כר' אלעזר בן עזריה ביום השלישי וכל שכן ביום הראשון שמרחיצין אותו (כדרכן) [כדרכו] בין לפני מילה בין לאחר מילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו מערב שבת, לצדדין קאמר לפני מילה בחמין שהוחמו מערב שבת לאחר מילה בחמין שהוחמו בשבת מפני שסכנה היא לו. אבל לפני מילה ודאי אין מחממין לו חמין, ולגוי נמי לא אמרינן למיחם מההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה. וגם הרב ז"ל כתב בהלכותיו והיכא דאשתפיך חמימיה לתינוק ואיבדור סמניה בתר דאתמהיל וכו' כמו שכתב הרב ז"ל. אלמא טעמא דאישתפיך בתר דאמהיל אבל מקמי דאמהיל לא. גם הראב"ד ז"ל מביא ראייה מההיא דפסח שני בפרק אלו דברים [פסחים ס"ט ע"א] אמר רבא הכל אצל מילה חולין הן וכו'. ואין ספק בזה שאסור להחם חמין לפני מילה מפני שאין שם סכנה, ותדחה מילה ולא תדחה שבת. אבל לאחר מילה שיש בו סכנה מחמין לו חמין ביום שלישי וכל שכן ביום ראשון וביום שני.
<h2>דף קלה.</h2>
כתב הרב אלפסי ז"ל שאין מברכין על מילת הנולד כשהוא מהול מפני שהוא ספק ערלה כבושה ואין מברכין על הספק. וקשיא לן הא דאמרינן בפרק מי שמתו [ברכות כ"א ע"א] ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ק"ש, פירוש בברכותיה, מאי טעמא ק"ש דאורייתא, אלמא בספק [דאורייתא] מברכינן. ובפרק במה מדליקין [כ"ג ע"א] נמי אמרינן גבי דמאי אמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברוכי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי רבא אמר בדמאי הקילו רוב [ע"ה] מעשרין הן, אלמא אליבא דרבא טעמא דרוב עמי הארץ מעשרין הן הא פלגא ופלגא בעי ברוכי. ויש לומר דהיינו טעמא דאין מברכין על המילה משום דאיכא רבנן דאמרי דאין צריך להטיף ממנו דם ברית, וכיון דאליבא דרבנן אין צריך להטיף ממנו דם ברית ולר' שמעון בן אלעזר נמי הוא ספק אין מברכין. ועוד יש לומר דרבא לא אתא לאפלוגי עליה דאביי אלא טעמא אחרינא קא אמר דבדמאי הקילו. ק"ש נמי לא קשיא שהרי אם עבר זמן ק"ש [של] שחרית אמרינן בפרק קמא דברכות [י' ע"ב] לא הפסיד בברכות, כלומר שקורא ק"ש בברכותיה כקורא בתורה. וכל זה אינו מתיישב על הדעת, אלא מסתברא שכל דבר שהוא ספק תורה מברכין עליו, והכא גבי מילה היינו טעמא דאין מברכין משום דאיכא רבנן דאמרי אין צריך להטיף ממנו דם ברית כדפרישית. ועוד יש לומר דשאני מילה הואיל ויש ספק בעיקר מצוה שמא אינו חייב בה דלאו ערלה כבושה היא, אבל דמאי וק"ש וכיוצא בו שבודאי נתחייב בו ומספק אתה בא לפוטרו בברכה שכבר נתחייב בה בודאי אל תפטרנו מספק. ויש מי שאומרין אע"פ שאין מברכין עליו על המילה אבל מברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו להטיף ממנו דם ברית. ואין ראוי לסמוך על מי שאומר כך, דכשם שברכת מילה ספק ברכה לבטלה כך להטיף ממנו דם ברית ספק ברכה לבטלה.
גרסינן בפרק החולץ [יבמות מ"ו ע"ב] הרי שבא לפנינו ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר אין מטבילין. לפיכך גר שמל לפנינו מטבילין בשבת דברי ר' יהודה, ור' יוסי [אמר אין מטבילין אותו בשבת]. מאי לפיכך פשיטא, מהו דתימא לר' יהודה טבילה עיקר ואטבולי בשבת לא דקא מתקן גברא, קמ"ל דר' יהודה או הא או הא בעי. ר' יוסי אומר אין מטבילין פשיטא מהו דתימא לר' יוסי מילה עיקר והתם הוא דלא הואי מילה בפנינו אבל הכא דהואי מילה בפנינו אימא לטבליה בשבתא קמ"ל דר' יוסי תרתי בעי. מדקא אמר [ר"י] אין מטבילין דשמא ערבי מהול וגבעוני מהול ש"מ שצריך להטיף ממנו דם ברית. ועל זה סמך הרב אלפסי שכתב וגר אע"פ דאתמהול בארמיותיה צריך להטיף ממנו דם ברית. ובבראשית רבה [פ' לך לך] נמי אמרינן ר' שמעון בן אלעזר אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על נולד כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית על מה נחלקו על גר שנתגייר כשהוא מהול שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית וב"ה אומרים אינו צריך, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר לא נחלקו ב"ש וב"ה על זה ועל זה שצריך, על מה נחלקו אלא לחלל עליו את השבת שבית שמאי אומרים מחללין וב"ה אומרים אין מחללין. ויש אומרים דלא פליגי הא מילתא אמילתא דיבמות, דהא דאמר ר' שמעון דגר שנתגייר אין צריך להטיף ממנו דם ברית אליבא דב"ה היכא שמל לפנינו כשהוא גוי לשום מורנא, שאין בו ספק ערלה כבושה. אבל כשהוא ספק נולד כשהוא מהול (אם) [או] מל כשהוא גוי בהא אמר ר' יוסי בפרק החולץ אין מטבילין דשמא ערבי מהול וגבעוני מהול שנולד כשהוא מהול ויש בו ספק ערלה כבושה. מכל מקום יש סמך לדברי הרב מהא דתניא בבראשית רבה. גם לגירסת הרב ז"ל דגריס אמר רבה מנא אמינא לה יש ראייה לדבריו, דבמסקנא אמרינן הכי קאמר [לא נחלקו] ב"ש וב"ה בדבר זה, ואכתי מאי שני תלמודא, מכל מקום קשיא ר' אלעזר הקפר טעמא דב"ש אתא לאשמועינן, אלא לאו הכי קא אמר דה"ק ר' אלעזר הקפר על נולד כשהוא מהול, והוא הדין לגר שנתגייר כשהוא מהול שצריך להטיף ממנו דם ברית. ויש לפרש דילמא הכי קא אמר, כלומר ואתנא קמא אתא לאפלוגי. מיהו בבראשית רבה לא הוזכרו דברי התנא קמא כלל, אלא [דברי] ר' שמעון בן אלעזר ודברי ר' אלעזר הקפר.
אמר רבה כל שאין אמו טמאה לידה אינו נימול לשמנה ואין מחללין עליו שבת, כל שאמו טמאה לידה נימול לשמנה ומחללין עליו את השבת דהא בהא תליא. מסתברא דלית הלכתא כרבה דקאי כרב חמא. וכיון דרבנן פליגי עליה דרב חמא ורב הונא וחייא בר רב קאי חד מינייהו כרבנן הלכתא כוותייהו ואע"פ שאין אמו טמאה לידה נימול לשמנה ומחללין עליו את השבת. והרב אלפסי לא בירר הלכה כמי, ואולי סמך על כלל גדול שאמרו יחיד ורבים הלכה כרבים. והרב בעל המאור אסתפקא ליה מילתא וכתב הדבר להחמיר שנימול לשמנה ואין מחללין עליו את השבת מספק. כללי דיליד בית [ו]מקנת כסף לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה אחר שהטבילה מחללין עליו את השבת וזהו יליד בית שאין בו ספק. לקח שפחה ועוברה עמה והטבילה ואחר כך ילדה זהו מקנת כסף שמחללין עליו את השבת בלא ספק. לקח שפחה על מנת שלא להטבילה אפילו נתעברה אצלו וילדה אי נמי לקח שפחה לעובריה כיון דקיימא לן [יבמות ל"ו ע"ב] קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אפילו נתעברה אצלו וילדה נימול לאחד. לקח זה שפחה וזה עוברה נמי אפילו הטבילה ואחר כך ילדה נימול לאחד. נתעברה אצלו וילדה ואחר כך הטבילה אי נמי לקח שפחה ועוברה עמה וילדה ואחר כך הטבילה פלוגתא דר' חמא ורבנן לר' חמא נימול לאחד לרבנן לשמונה.
<h2>דף קלה:</h2>
תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדוייו מבן חודש תפדה כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה וגו', הני קראי אסמכתא בעלמא הן, דקיימא לן אע"ג דידעינן דכלו לו חדשיו אינו בר פדיה באדם ואינו בר הקרבה בבהמה. ואילו רשב"ג לא אמר היכא דלא שהה ספיקא הוי, אלא היכא דלא ידעינן אי כלו לו חדשיו או לא, אבל אי ידעי בו ודאי דכלו לו חדשיו אע"ג דלא שהה שלשים יום באדם ושמנה ימים בבהמה אינו נפל, כדאמרינן לקמן בשמעתין. והוי יודע דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי, בספק כלו לו חדשיו, דאליבא דרבנן הלך אחר רוב נשים דולד של קיימא ילדן, אע"ג דלא [שהה לאו ספיקא] הוא ורשב"ג סבר ספקא הוי. ופליגי בבן שמנה ודאי בששהה שלשים יום דסבר רשב"ג כל ששהה שלשים יום אינו נפל ודאי. בן שמנה דאמרינן בר שבעה [הוא] ואשתהויי אשתהי בין גמרו סימניו שערו וצפרניו בין לא גמרו סימניו, דאי אמרת דלא אמר רשב"ג אלא בשגמרו לו סימניו אבל לא גמרו לו סימניו אע"פ ששהה שלשים יום נפל הוא, השתא יש לומר אם בגמרו סימנים כל ששהה שלשים יום אינו נפל, דאי נפל הוא לא הוה חי שלשים יום, כל שכן בשלא גמרו אי נפל הוא לא חיי שלשים יום. אלא ודאי בין שגמרו סימניו בין שלא גמרו סימניו אמר רשב"ג אם שהה שלשים יום אינו נפל. ורבנן סברי כיון דבן שמנה הוא נפל הוא ואין עושין בו מעשה עד שיהא בן כ'. והכי איתא ביבמות [פ' ע"א] בפרק הערל והלכתא כרשב"ג.
<h2>דף קלו.</h2>
ומקשינן אליבא דרשב"ג הא לא שהה ספקא הוי מימהל היכי מהלינן ליה אמר רב אדא בר אהבה מלין אותו ממה נפשך אי חי הוא שפיר קא מהיל ואי לא מחתך בבשר הוא. ומקשינן אלא הא דתניא ספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת, נימהליה ממה נפשך, כלומר בשלמא אי לא סבירא לן הא דרב אדא בר אהבה לא קשיא, משום דבספק בן ח' ספק בן ט' אזלינן בתר רובא ומחללין עליה שבתא דרוב נשים לאו לשבעה ילדן, [אבל ספק בן ז' ספק בן ח'] הוי ספיקא, ולפיכך אין מחללין עליה שבתא. אבל לרב אדא בר אהבה קשיא נמהליה ממה נפשך. ומשנינן מימהל הכי נמי דמהלינן לא נצרכה [אלא] למכשירי מילה אליבא דר' אליעזר. והלכתא כרב אדא בר אהבה דבין ספק ט' ספק ח' בין ספק ז' (בין) ספק ח' מחללין עליו את השבת, דליכא דפליג עליה. ועל כרחין כיון דקיימא לן כרשב"ג היכא דלא שהה ספקא הוי צריכינן לטעמיה דרב אדא דאי לאו טעמיה דרב אדא קשיא היכי מחללינן עליו שבתא בכל תינוקות דעלמא, אלא ודאי על כרחין צריכינן לטעמיה דרב אדא. ואביי הוה מוקים לה כתנאי רבנן סבירא להו כרב אדא. ואדחי לה אביי ואוקים רבא מילתיה דרב אדא לדברי הכל. ומי יוכל לדחות תלמוד ערוך בלא מחלוקת בשביל הרב אלפסי שלא כתב מילתיה דרב אדא בהלכותיו וכתב הא דתניא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מחללין עליו את השבת כפשטה ובגמרא מוקי לה במכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר. (אבן) [וכן] לכל חכם וירא הוראה יש לו להורות כרב אדא בר אהבה בלא שום ספק, שבכל תינוק מחללין את השבת בין ספק בן ח' (בין) ספק בן ט' בין ספק בן ז' (בין) ספק בן ח'.
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג. ודוקא בדלא ידעינן אי כלו לו אם לאו, [אבל] אי ידעינן שכלו לו חדשיו אע"ג דלא שהה ולד מעליא הוא בין באדם בין בבהמה.
אמר אביי בפיהק ומת דברי הכל מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי, מר סבר חי הוא ומר סבר מת הוא. ואי מת מתוך חולי איכא דמדמי ליה לפיהק ומת. ואיכא דמדמי ליה לנפל מן הגג, ומסתברא כוותיה, וכן כתב הרב ר' משה ז"ל. ותימה הוא, אמאי לא אזלינן בתר רובא בשלמא בפיהק ומת לא, איכא למימר מיתתו מוכחת עליו דנפל הוא, אבל בנפל מן הגג ואכלו ארי אמאי לא אזלינן בתר רובא. וכי תימא משום דאבלות דרבנן הוא, תינח שאר ימים, יום ראשון שהוא מדאורייתא דכתיב ואחריתה כיום מר מאי איכא למימר. ומדאמר רב דימי לבריה דהוה מתאבל על בריה צורנייתא בעית למיכל אלמא דיום ראשון הוה דאין אוכל האבל משלו, דאילו בשאר ימים ליכא צורנייתא, אלמא אפילו ביום ראשון שהוא מדאורייתא לא נהוג אבלות ולא אזלינן בתר רובא, ואזלינן בתר מיעוטא לקולא. ועוד מת בתוך שלשים יום ועמדה ונתקדשה דאליבא דרשב"ג אחת אשת ישראל ואחת אשת כהן חולצת ואסרינן לה אגברא, ואמאי לא אזלינן בתר רובא ולקולא דהא בכל התורה כולה אזלינן בתר רובא לקולא. ובריש פרק האשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים [יבמות קי"ט ע"א] תמצא דאזלינן בתר רוב נשים דילדן ולד של קיימא לקולא.
איתמר מת בתוך שלשים יום ועמדה [ונתקדשה] אמר רבינא משמיה [דרבא] אם אשת ישראל היא חולצת [ואם אשת כהן היא אינה חולצת] דכיון דאיכא דרבנן דאמרי ולד מעליא הוא סמכינן ארבנן ולא אסרינן לה אגברא, והכי איתא בפרק החולץ [יבמות כ"ד ע"א]. וכן הלכתא. ואם גיהק ופיהק אפילו אשת כהן חולצת, דהא לא פליגי רבנן בפיהק וגיהק.
<h2>דף קלו:</h2>
גרסינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ז ע"א] טומטום שנקרע ונמצא זכר אמר רב שרביא אינו נימול לשמונה שנאמר וילדה זכר עד שיהא זכר משעת לידה. ולית הלכתא כרב שרביא דהא מותבינן עלה מהא דתניא המפלת טומטום תשב לזכר ולנקבה ולא איפריק ועלה בקושיא ואע"ג דלא אמ' תיובתא. הילכך נימול לשמונה ומחללין עליו את השבת.
<h2>דף קלז:</h2>
כיון דקיימא לן מל ולא פרע כאילו לא מל אבי הבן שמברך להכניסו לאחר מילה וקודם פריעה עובר לעשייתן קרינן ביה. ואם מל אבי הבן מברך שתים על המילה ולהכניסו, ואי בעי לברוכי תרוייהו קודם מילה הרשות בידו.
<h2>דף קלט.</h2>
אמר רב יהודה בר שילא אמר ר' אסי עובדא הוה בבי כנישתא דמעון ביום טוב הסמוך לשבת ולא ידענא אי מלפניה אי מלאחריה (ואתא) [ואתו] לקמיה דר' יוחנן אמר להו יתעסקו בו עממין וכו'. רבינו שלמה ז"ל פירש מילתיה דרבא ביום טוב שלאחר השבת או מלפניה, ומשום עובדא דבי כנישתא הוא דפירש הכי, אבל לעולם מילתא דרבא אפילו ביום טוב דעלמא היא, דהא בפרק קמא דיום טוב [ו' ע"א] מייתי הא דרבא ולא אדכר כלל יום טוב הסמוך לשבת בין מפניה בין מלאחריה, אלמא בכל יום טוב איירי. והא דאמרינן התם לא אמרן אלא דאשתהי איום טוב שני קאי, והיינו דאמר רב אשי התם אפילו לא אשתהי לא משהינן ליה מאי טעמא יום טוב שני לגבי מת כחול שויוה רבנן, אלמא איום טוב שני קאי, [ד]אי איום טוב ראשון לא שנא אשתהי לא שנא לא אשתהי יתעסקו בו עממין, דכיון דאמירה לגוי שבות בעלמא הוא גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה כגון לא תסור. ולענין הוצאת המת ביום טוב ראשון כתב הרב דודי ר' אשר ז"ל שמותר לעשות על ידי ישראל שמתוך שהותרה הוצאה והעברת ארבע אמות ברשות הרבים לצורך הותרה שלא לצורך כיון דצורך יום טוב הוא.
<h2>דף קלט:</h2>
הא דתנן ומסננין את היין בסודרין ובכפיפה מצרית. דוקא בסודרין או בכפיפה מצרית שנקביהם קרובים ונראה שהוא מסננו מפני הזגין והחרצנים ואין שם בורר, אבל במשמרת אסור, אלא אם כן צלול כזעירי דאמר נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת.
<h2>דף קמ.</h2>
איתמר שום שרסקו מערב שבת למחר נותן לתוכו פול וגריסין ולא ישחוק אלא מערב וממשיך אותה לתוכן.
יש במקצת ספרים מהו לכסכוסי כתנא בשבתא שפיר דמי ותבעי ליה סודרא, סודרא לא אבעיא לי, דבעאי מרב הונא ופשט לאיסורא, ותפשוט ליה מסודרא (הכא) [התם] מחזי כאולודי חיורא הכא לא מחזי כאולודי חיורא. ואית ספרים דכתיב בהו לא אבעיא לי דבעאי מרב הונא ופשט להיתרא. ואית ספרי ד[לא] כתוב בהו כלל סודרא אלא זה וזה מותר, ועל זה סמך הרב אלפסי שלא כתב מילתא דסודרא.
<h2>דף קמ:</h2>
האי תלא דבשרא שרי לטלטולה דכוורי אסור. פירוש תלא דבשרא בשר תפל, דכוורי דג תפל. ואפילו לר' שמעון אסור דלא קאי לכלבים דתניא בפרק מפנין [קמ"ח ע"א] דג תפל אסור לטלטלו, וההיא מתניתא כרבי שמעון היא, דהא קתני בשר תפל מותר לטלטלו. ובר אווזא דאמר בפרק נוטל [קמ"ב ע"ב] דמותר אליבא דרבי שמעון הוא בבשר תפל דעלמא, דפעמים שהוא נותן ממנו לכלבים, מה שאין כן בדג תפל דלא קאי כלל לכלבים. ובזה הדרך נראה שהלך רבינו שלמה ז"ל. ולא כן פירש הרב אלפסי.
הא דאמרינן אבל באבוס של קרקע דברי הכל אסור, אפילו לר' שמעון היא דילמא אתי לאשוויי גומות בידים דלא ניחא ליה דלפיל תבואה בתוך הגומא. וכן מה שאמרו בטיט שעל רגלו אין מקנחו בקרקע דילמא אתי לאשוויי גומות אפילו לר' שמעון היא, שמא יקנח רגלו בכונה על הגומא, ובטיט לח מיירי שנופל בו לשון קנוח, אבל טיט יבש אינו נופל בו לשון קנוח אלא לשון גרירה, ועל טיט יבש אמרו אין מגררין בגב (שעל) [של] סכין לא מנעל חדש ולא מנעל ישן. וכן מה שאמרו [קמ"א ע"ב] סך כל גופו שמן ומתעגל על גבי קטבלא ואינו חושש אמר רב חסדא לא שנו אלא שיעור לצחצחו אבל שיעור לעבדו אסור אפילו ר' שמעון היא משום דפסיק רישיה הוא. ולא דמי לשיעור לצרף דשרינן בפרק כירה [מ"א ע"ב] אליבא דר' שמעון, דשאני צירוף דמדרבנן הוא, אי נמי שיעור לצרף [דלא הוי] פסיק רישיה כדפרישית התם.
<h2>דף קמא:</h2>
ת"ר לא תצא אשה במנעל מרופט פירוש קרוע. והרב ז"ל פירש רפוי.
אמר רבא הוציא תינוק חי וכיס תלוי על צוארו חייב משום כיס דכמאן דאפקיה איהו דמי, אבל משום תינוק פטור לר' נתן, וחייב לרבנן בתינוק, אבל בגדול פטור. [פטור] על התינוק וחייב על הכיס, דכיס לגבי תינוק לא מבטיל ליה. ואע"ג דאמר רבא גופיה בפרק המצניע [צ"ד ע"א] דמודו רבנן באדם, תינוק שאני דכחיה ועוף דמי דמשמטי נפשייהו. ודוקא תינוק שגורר אבל נוטל אחת ומניח אחת מודו רבנן כדפרישית בפרק מפנין. ומתניתין דקא תני נוטל אדם את בנו והאבן בידו אוקימנא בתינוק שיש לו געגועין על אביו, דאי לאו הכי כמאן דמטלטל איהו האבן דמי. תינוק מת וכיס תלוי לו בצוארו פטור, בתינוק פטור לר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, ובכיס פטור דאגב מרריה מבטיל ליה לגבי מת אע"ג דלא מבטיל ליה לגבי חי.
<h2>דף קמב.</h2>
תניא המוציא כליו מקופלין ומונחין לו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו חייב אם היה מלובש בהן פטור. המוציא אדם וכליו עליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו פטור ואילו הוציאו כמות שהן חייב.
הא דתנן כלכלה והאבן בתוכה, הוינן עלה ותהוי כלכלה בסיס לדבר האסור. וכי תימא ולוקמה בשוכח, בשוכח נמי מטה על צדה [קמ"ב ע"ב] הוא דשרינן אבל טלטול כי אורחיה לא שרינן. ופרקינן בכלכלה מלאה פירות עסקינן. ונשדינהו לפירי ונשדייה לאבן ונינקטינהו ביד א"ר אלעזר אמר רב בפירות המטונפין. ונינערינהו נעורי, הכא בכלכלה פחותה עסקינן דאבן עצמה נעשה בסיס לכלכלה.
מתניתין. מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. גמרא. אמר רב חסדא לא שנו אלא בשטהורה למטה וטמאה למעלה אבל טהורה מלמעלה וטמאה למטה שקל לה לטהורה ושביק לה לטמאה. וכי טהורה למטה נמי נישדינהו ולינקטינהו אמר ר' אלעזר בפירות המטונפין. מיתיבי מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין בין שטהורה למטה וטמאה למעלה בין שטהורה למעלה וטמאה למטה, תיובתא דרב חסדא. אמר לך רב חסדא מתניתין לצורך גופו ברייתא לצורך מקומו. וכי תימא אי בצורך מקומו למה לי תרומה (טמאה) [הטהורה] בלא תרומה טהורה נמי ליטלטל תרומה טמאה לחודה דהא תנן [קמ"ב ע"ב] מעות שעל הכר נוער את הכר והן נופלות ואמר ר' יוחנן לא שנו אלא לצורך גופן אבל לצורך מקומן מטלטלן ועודן עליו. התם בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור, ומתניתין דמטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה במניח. והא דאמרינן בפרק כירה [מ"ז ע"א] מטלטלין כינונא אגב קיטמא אע"ג דאיכא עליה שברי עצים, כגון שצריך למקומו, אי נמי בצורך גופו וכגון דלא סגי בנעירת האפר בלא שברי עצים.
הא דתנן ר' יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה. דוקא בתרומה שצריך להרים התרומה אע"פ שבטלה מפני גזל כהן. אבל בערלה וכלאי הכרם שבטלין באחד ומאתים אינו צריך להרים. והכי איתא במסכת ערלה. ואף היא מצטרפת לבטל האיסור אחר שנפלה בתוך הפירות אחר שבטלה הערלה. וכן כל איסורין שבתורה שהן בטלין אינו צריך להרים. ואם נפל כזית איסור לתוך ס' כל זמן שאינו מכירו בטל ואינו צריך להרים, ואם נפל לתוך הקדרה אחר כך כזית איסור, אף הזית הראשון של איסור שכבר בטל מצטרף לבטל כזית איסור האחרון. והכי איתא בפרק שני דערלה [מ"א]. ודוקא בשאין מכיר זית הראשון של איסור או שנמוח, אבל אם אינו נימוח ומכירו כיון שאם נפל בתוך הקדרה אחרת אוסרתה כל שכן אותה קדרה.
<h2>דף קמב:</h2>
והאמר ליה רבא לשמעיה (לווי) [טווי] לי בר אווזא ושדי מיעיה לשונרא. אסיקנא אפילו לר' יהודה מותר, דכיון דמסרחי מאתמול דעתיה עלוייהו, אבל בר אווזא גופיה לר' יהודה אסור בשבת אי לאו דחזי לאומצא. ולר' שמעון שרי כבשר תפל דעלמא שמותר לטלטל לר' שמעון. ואע"ג דדג תפל אסור אפילו לר' שמעון כדמשמע בפרק מפנין [קכ"ח ע"א], שאני דג תפל דלא קאי לכלבים כלל, מה שאין כן בבשר תפל. ואין אנו צריכין בזה לדוחק הרב בעל המאור בפירוש שמועה זו.
<h2>דף קמג.</h2>
הני גרעינין דתמרי ארמייתא שרי לטלטולינהו הואיל וחזיין אגב אמייהו דפרסייתא אסור. הא מילתא (ד)לאו דהלכתא היא דהא קיימא לן [קנ"ז ע"א] במוקצה דשבת כר' שמעון. ותמרי פרסייתא אליבא דר' שמעון (מררה שרא) [משרא שרי] כדמשמע בהדיא בפרק במה מדליקין [כ"ט ע"א]. והרב אלפסי שכתבה לא כתבה אלא ללמד הימנה ביום טוב שאין מסיקין בגרעינא, כדאיתא בפרק במה מדליקין, כמו שכתבנו בפרק מפנין אין מתחילין באוצר, דאע"ג דאיתמרא בשבת מתחילין כר' שמעון כתבה הרב ז"ל ללמד הימנה ליום טוב, הכא נמי לא שנא. ושמואל דמטלטלו להו אגב ריפתא, אע"ג דשמואל כר' שמעון סבירא [ליה] בהני כרכי דזוזי דרב אסר ושמואל שרי [י"ט ע"ב], ואם כן למה ליה לטלטולינהו אגב ריפתא לטלטולינהו באפי נפשייהו. אפשר דביום טוב הוה וביום טוב סבירא ליה כר' יהודה. אי נמי לשמואל לית ליה מוקצה ואית ליה נולד. אי נמי אדם חשוב שאני כדאמ' אביי ורבא לעיל [קמ"ב ע"ב] אי לאו דאדם חשוב אנא וכו'. ואע"ג דאמר רב אשי לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד, הני מילי כשאוחז בדבר האסור ומטלטלו אגב ככר או תינוק, אבל הכא שאוחז הככר ומטלטל הגרעינין אגב הככר שרי. וכי תימא מאי שנא מכלכלה והאבן בתוכה דפרכינן לעיל [קמ"ב ע"א] ותיהוי כלכלה בסיס לדבר האסור אע"פ שאוחז הכלכלה, וכן מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה, טעמא דאיכא טהורה הא ליכא טהורה לא, אע"פ שאוחז הכלי. איכא למימר שאני התם דהוה בה האבן או התרומה טמאה מערב שבת, ולפיכך נעשה בסיס לדבר האסור. אבל הכא שלא היה שם מערב שבת, ובשבת נמי לפי שעה הוא, אינו נעשה בסיס לדבר האסור. אע"ג דמטה שיש עליה מעות אסור לטלטלה אע"פ שלא היו עליה כל בין השמשות [מ"ד ע"ב], שאני מעות דחשיבי ולא בטילי אגב מטה. ותדע דהכי הוא (דברי הכל) [דכל דבר] איסור שנפל בשבת על דבר היתר לא אמרינן נעשה בסיס לדבר האסור, דגרסינן בפרק מי שהחשיך [קנ"ד ע"ב] אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית וכו' עד הא קא מבטל כלי מהיכנו [ומשני] בשליפי זוטרי. ואם היה בסיס לדבר האסור, אף שליפי זוטרי נמי מבטל כלי מהיכנו, שאינו יכול לשמטן מתחתיו, דעד כאן לא שרינן בכלכלה והאבן בתוכה מטה על צדה ובמעות שעל הכר נוער את הכר [והן נופלות] אלא בשוכח, אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור, אלא לאו ש"מ דבדבר איסור שנפל על גבי (הכר) [היתר] בשבת לא אמרינן נעשה [בסיס] לדבר האסור, ושאני מעות (דלא חשיבי) [דחשיבי] לגבי מטה [כדפרישית].
<h2>דף קמד:</h2>
תניא סוחטין בפגעין ובפרישין ובעוזרדין אבל לא ברמונים. של בית מנשיא בן מנחם היו סוחטין ברמונים, אמר רב נחמן הלכה כשל בית מנשיא. ובמסקנא אוקמה רב נחמן דהיינו טעמא כדרב חסדא דאמר תרדין שסחטו ונתנן למקוה פוסלין את המקוה בשנוי מראה, פירוש אפילו מקוה שלם. והא לאו בני סחיטה נינהו, אלא כיון דאחשבינהו הוו להו משקה הכא נמי כיון דאחשבינהו הוו להו משקה. ופירש רבינו שלמה ז"ל אליבא דרב נחמן הכי מפרשינן לברייתא. סוחטין בפגעין ובפרישין למתק אבל לא למשקה, ולא גזרינן למתק אטו למשקה. שאין דרך לשום אדם לעשותם למשקה, אבל הרמונים גזרינן למתק אטו למשקה. משמע מפירושו דפגעין ופרישין נמי אסור לסוחטן לשום משקה אליבא דרב נחמן, דכיון דאחשבינהו הוו להו משקה. מיהו לרב פפא דאמר דטעמא דרב חסדא משום דהוה ליה דבר שאין עושין ממנו מקוה לכתחילה ולאו משום דכיון דאחשבינהו הוה להו משקה, איכא למימר דסוחטין בפגעין ובפרישין אפילו לשום משקה.
אמר רב יהודה אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה [אבל ל]או לתוך הקערה. רבו הסברות בזה. והנכון הוא מה שכתב הרב אלפסי דבשבת נמי מותר. וחולב נמי, אי לאו דכתבה הרב ז"ל דביום טוב הדברים אמורים, הוה אמינא דחולב נמי בשבת הדברים אמורים, שלא יתכן ללמד דבר מדבר אם אינן שווין. ואולי היה דעת הרב ז"ל דכיון דעז מוקצה מחמת איסור הוא בשעת [החליבה], החלב היוצא ממנה נמי מוקצה הוא. לפום האי סברא עז העומדת לחלבה דהיא מוקצה ביום טוב נמי אסור לחלוב בתוך הקדרה. וכבר ביארתי דבר זה בשמעתא קמייתא דביצה. והא דשרינן אשכול של ענבים בתוך הקדרה לא שנא אשכול עומד לאכילה לא שנא אשכול עומד למשקה, דזיתים וענבים הכניסן לאוכלין והכניסן למשקין תרוייהו חד דינא אית להו.
<h2>דף קמה.</h2>
אמר רב חייא בר אשי אמר רב דבר תורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים. וכן הלכתא. והא דאמר רב האי מסוביתא דנזייתא אסור להדוקי ביומא טבא [כתובות ו' ע"א] משום דהוי פסיק רישיה, אינו אסור משום סחיטה דהיא תולדה דדש, שהרי מן התורה אינו חייב אלא על דריכת זיתים וענבים שהמשקים שבתוכם מעצמן הם יוצאין, וכיון דליכא איסורא אלא מדרבנן לא אמרינן בכי הא מודה ר' שמעון בפסיק רישיה, לפום מאי דפרישנא בפרק כירה גבי צירוף. אלא תרי [גווני] מפרק כמו שכתב רבינו יעקב, זיתים וענבים משום דש, ובגדי צמר ופשתן משום מלבן. ומסובייתא דנזייתא איכא לפרושי משום מלבן, ורבינו יעקב פירשה משום בונה, כאבן שבקירויה דשויה דופן (להכינה) [לקירויה], וכתב עוד דביין ליכא למגזר משום סחיטה.
<h2>דף קמה:</h2>
והלכתא עד מפי עד כשר לבכור. דוקא לבכור בהמה לומר שמום זה נפל בו מאליו ולא בגרמתו, אבל בבכור אדם שני עדים בעינן, כדאמרינן בפרק זה בורר [סנהדרין ל' ע"ב] מודים חכמים לר' יהושע בן קרחה בעדות בכור.
<h2>דף קמו.</h2>
אמר רבא כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח, ורבנן הוא דגזור משום לול של תרנגולים דעביד לעיולי אוירא ולאפוקי הבלא. ושוין שנוקבין נקב ישן לכתחילה. [ע"ב] אמר שמואל לא שנו אלא במקום העשוי לשמר אבל במקום העשוי לחזק אסור. פירוש לשמר שסתימת הנקב היה לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל דלא סתימה [מעלייתא היא, אבל לח]זק את הכלי סתימה מעלייתא [היא]. כך פירש רבינו שלמה ז"ל. ולא כן פירשה [הרי"ף. בי סדיא רב אסר] להוציאו דרך מלבוש. ושמואל שרי. ברכין דכולי עלמא לא פליגי דשרי, בקשין דכולי עלמא אסור, כי פליגי במציעאי. והלכתא כשמואל, ורב נמי לא פליג עליה בפירוש [אלא מכללא] והדר אכריז בי סדיא משרא שרי.
<h2>דף קמט.</h2>
מה שכתב הרב אלפסי ז"ל איכא בינייהו דכתיב אכותל ומדלאי למאן דאמר שמא ימחוק לא חיישינן למאן דאמר שמא יקרא חיישינן, לא מסתברא כוותיה, דאם כן קשיא לאביי הא דתניא מונה אדם אורחיו מכתב שעל גבי הכותל אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופנקס. (אלא) [אלמא] גודא בשטרא לא מיחלף, והיכי קא אמר אביי בדכתיב (הכותל) [אכותל] ומדלאי דחיישינן שמא יקרא. ויש לתרץ לדעת הרב ז"ל דהא דתניא מונה אדם אורחיו מכתב שעל גבי הכותל, כיון דאוקימנא בדחקיק מחקק, בדחקיק הוא דאמרינן גודא בשטרא לא מיחלף, אבל בדכתיב מכתב, גודא בשטרא מיחלף. ועוד יש לומר לדעת הרב דמאי דחייש אביי לשמא יקרא בדכתיב אכותל ומדלאי בדכתיב על הקלף וקבעו בכותל, דבכי האי גוונא מיחלף. ולפי פירוש הרב ז"ל בין רב ביבי בין אביי תרוייהו לא סבירא להו הא דרבא. והפירוש הנכון הוא הפך פירוש הרב ז"ל, דמאן דאמר שמא ימחוק חיישינן דאית ליה דרבה ולמאן דאמר שמא יקרא לא חיישינן. והכי קאמר אביי כשם שאין אנו חוששין בדכתיב אכותל ומדלאי לשמא יקרא, דגודא בשטרא לא מיחלף, כך אין אנו חוששין לשמא ימחוק, דלית ליה דרבה. ויש לפרש דמאי דאוקימנא בדכתיב אכותל ומדלאי ודרבה תנאי היא לאו אפלוגתא דרב ביבי ואביי קאי, דלעולם תרוייהו סבירא להו דרבה, ופלוגתייהו בדחקיק אטבלא ופנקס, למאן דאמר שמא ימחוק לא חיישינן דשמא [ימחוק] דהא חקוק, ולשמא יקרא נמי לא חיישינן דטבלא ופנקס בשטרא לא מיחלף. ולמאן דאמר שמא יקרא מיחלף. ודקא קשיא לך הא דתניא אבל לא על גבי טבלא ופנקס לאו בדחקיק איירי אלא בדכתיב, ואסור טבלא ופנקס משום שמא ימחוק, וכותל היינו טעמא דשרי כגון דכתיב מדלאי, ולית ליה דרבה דהא דרבה תנאי היא. ואי קשיא לך ומי מצית אמרת דאביי אית ליה דרבה והא אמר אביי בפרק המוצא תפלין [ערובין צ"ח ע"א] באסקופה ארוכה עסקינן דאדהכי והכי מדכר, אלמא לית ליה דרבה. לאו קושיא היא, דלעולם רבה נמי סבירא ליה אדהכי והכי מדכר, דאמר [י"ב ע"ב] לא יקרא לאור הנר אפילו גבוה שתי קומות שלא תחלוק בגזירת חכמים שגזרו לא יקרא לאור הנר בין גבוה לנמוך. אבל בקרא ספר על האסקופה ונתגלגל הספר מידו ליכא למימר שלא תחלוק בין אסקופה ארוכה לקצרה, שהרי ממילא נתגלגל הספר מידו ואמרינן ביה אדהכי והכי מדכר. כללא דמילתא היכא דכתיב מכתב אפילו בכותל מדלאי אסור שמא ימחוק כרבה, וכל שכן בטבלא ופנקס. חקיק מחקק בכותל אפילו מתתאי שרי, דגודא בשטרא לא מיחלף, ומשום שמא ימחוק נמי ליכא דהא חקיק. חקיק מחקק על גבי טבלא ופנקס אסיר שמא [ימחוק] דטבלא ופנקס בשטרא מיחלף.
ת"ר אין רואין במראה בשבת וכו'. כמו שפירש הרב ז"ל. ואית ספרי דכתיב בהו הני תנאי כהני תנאי דתניא אין רואין את המראה בשבת וכו', פירוש לרבה דאית ליה שלא תחלוק בגזירת חכמים ואסר אפילו גבוה שתי קומות הכי נמי במראה של מתכת הקבועה אסור לראות בה שלא תחלוק (לקבועה) [בין קבועה] לשאינה קבועה, דאדם עשוי להשיר במראה עצמה נימין המדולדלות, לר' אחא דשרי גבוה שתי קומות דלית ליה שלא תחלוק ולא גזרי גבוה אטו נמוך הכי נמי שרי במראה הקבועה ולא גזרינן קבועה אטו שאינה קבועה משום שלא תחלוק, אבל במראה שאינה של מתכת אפילו למאן דאסר במראה של מתכת דקבועה אבל בשאינה של מתכת שרי דאדהכי והכי מדכר. אבל במראה של מתכת הקבועה אסר שלא תחלוק בגזרת חכמים שאסרו [של מתכת. לכך] אין אנו רואין במראה של מתכת. זהו הפירוש הנכון שסומכין עליו להתיר הנשים לראות במראה שאינה של מתכת. וכן פירש הרב ז"ל.
<h2>דף קמט:</h2>
מפייס אדם עם בניו ועם בני ביתו אפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, אבל עם אחר לא יפייס אפילו מנה גדולה כנגד מנה (קטנה) [גדולה] בד"א בשבת, אבל בחול מותר אפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, וליכא משום קוביא דקיימא לן דמצחק בקוביא אינו פסול בזמן שיש לו אומנות שלא הוא, דכל כי האי גונא אסמכתא היא, ואינו פסול אלא בזמן שאין לו אומנות אלא הוא, לפי שאינו עוסק ביישובו של עולם.
<h2>דף קנ.</h2>
הא דתנן אין מחשיכין על התחום להביא פירות, אוקימנא בפירות מחוברין, אבל בפירות תלושין מחשיכין, שאם יש מחיצות מביא.
<h2>דף קנ:</h2>
תני ר' אושעיא אין מחשיכין על התחום להביא התבן והקש, קש במחובר תבן בתבנא סריא, אבל קש תלוש ותבנא דלא סרח [מותר], שאם יש מחיצות מביא. במערבא אמרי המבדיל בין קדש לחול ועבדינן צרכין. פירש רבינו שלמה ז"ל בלא הזכרת השם להכירא בעלמא. והרב אלפסי פירש בהזכרת השם בא"י אמ"ה המבדיל בין קדש לחול, ואינו אומר בין אור לחושך ושאר הבדלות.
מפני חילוף הדומים השמיט המדפיס שורה שלימה] סוד"ה ואע"ג דלא אבדיל. ומביא פירות בידו מן המחובר בלא הבדלה. ד"ה אי נימא ארישא. דקתני ת"ק לאיסורא וקאתי אבא שאול לשוויי בה כללא. א"כ דכללא לאיסורא. הו"ל למימר בהדיא כל שאינו זכאי באמירתו כגון אלו שאינו רשאי לומר לחבירו וכו'. רשאי להחשיך מיבעי ליה
ד"ה קש. זנבות השבולים אישטרייס. סוד"ה על עסקי כלה וכו' על עסקי אחר אפילו דומיא דכלה ומת לא. ד"ה בשלמא אחר דומיא דכלה וכו'. דאסור להחשיך כגון כל דבר שאי אפשר היום לשום אדם כגון לחתוך מן המחובר.
<h2>דף קנא.</h2>
והא דקא תני מתניתין גוי שהביא חלילין לא יספיד בהן ישראל אלא אם כן באו ממקום קרוב. פירוש לא יספיד בהן ישראל אלא אם כן שהה בכדי שיעשו, אבל בכדי שיעשו ודאי שרי. והא דקא תני סיפא אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית, פרכינן עלה בגמרא אמאי הכא נמי לימא ימתין בכדי שיעשו ואמאי לא יקבר בו עולמית, ואוקמיה עולא בעומד באסרטיא הקבר של ישראל, דידיע מילתא (שישראל לא) [שלישראל] חפרו אותו קבר בשבת, ומשום כבוד המת לא יקבר בו עולמית והארון מוטל על קברו. ודוקא במת הוא דמחמירין הכי משום כבוד המת, אבל בעלמא שרי בכדי שיעשו כל דבר הנעשה בשביל ישראל. רישא דקא תני עשו ארון וחפרו בו קבר יקבר בו ישראל, פירוש לאחר שהמתין בכדי שיעשו. ורבינו שלמה פירש דהא דקא תני רישא גוי שהביא חלילין בשבת לא יספיד בהן ישראל, עולמית קא אמר, כדקא תני סיפא גבי קבר שלא יקבר עולמית. ומאי דאקשינן גבי עשו ארון וחפרו בו קבר הכא נמי לימא ימתין בכדי שיעשו תרגומא ארישא, כלומר אמאי יקבר בו ישראל מיד. ואוקמה עולא בעומד הקבר באסרטיא, דידיעא מילתא שנעשה בשביל גוי ולפיכך מותר מיד. אבל סיפא דקא תני אם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית אפילו אינו עומד באסרטיא, ודוקא במת הוא דאסרינן שלא יקבר [בו עולמית] אבל בעלמא מותר בכדי שיעשו, דהא אמר רב פפא בפרק אין צדין [ביצה כ"ד ע"ב] גוי שהביא דורון לישראל אם יש מאותו המין במחובר אסורין בכדי שיעשו. והמבשל בשבת [חולין ט"ו ע"א] נמי לר' מאיר בשוגג יאכל במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת בכדי שיעשו ולר' יהודה בשוגג יאכל במזיד לא יאכל עד מוצאי שבת בכדי שיעשו ולר' יהודה בשוגג יאכל למוצאי שבת בכדי שיעשו, ולא חמיר הבאת הגוי בשביל ישראל ממה שעשה ישראל בשוגג. במרחץ נמי אמרינן [מכשירין פ"ב מ"ה] אם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין. ורבינו שלמה ז"ל פירש שאני מרחץ אע"פ שרוב ישראל לא מוכחא מילתא שהוחם בשביל ישראל אלא על דעת כל העיר הוחם. משמע לפירוש רבינו שלמה ז"ל שאין חילוק בין מת לעלמא מדאצטריך לשנויי האי שנויא גבי מרחץ. וקשיא ליה האי דאמר רב פפא גוי שהביא דורון וכו' והמבשל בשבת. אלא יש לומר שאני התם שהוא דבר הנעשה בשביל ישראל בצניעות, אבל דבר שנעשה ברבים כגון הספד אסרינן עולמית. אבל מרחץ אע"פ שהוא דבר הנעשה ברבים שרינן שיחמו חמין משום דלא מוכחא מילתא שהוחם בשביל [ישראל] כדפרישית. והפירוש הראוי לסמוך עליו הוא, דמאי דקא תני רישא לא יספיד בהן ישראל עולמית [לאו עולמית] קאמר אלא (א"כ) [שצריך ל]המתין בכדי שיעשו. ועשו ארון וחפרו קבר יקבור בו ישראל לאחר שהמתין בכדי שיעשו, או מיד אי ידעינן בודאי (שנעשה) [שלא נעשה] בשביל ישראל, ואם בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית בעומד באסרטיא והארון מוטל על קברו. ודוקא במת, אבל בעלמא כל דבר הנעשה בשביל ישראל ימתין בכדי שיעשו. וכן בדבר הבא מחוץ לתחום אע"פ שאין מאותו המין במחובר מסתברא דבעינן בכדי שיעשו, מדתנן במסכת מכשירין [פ"ב מ"ו] מצא בה ירק נמכר, אם רוב ישראל ימתין בכדי שיבאו ממקום קרוב.
אמר רב יהודה אמר שמואל אומר אדם לחברו שמור לי [פירות] שבתחומך ואני אשמור לך פירות שבתחומי. מאי ממקום קרוב רב אמר קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לתחום לנו. הרב אלפסי ז"ל פירש דרב מיקל ושמואל מחמיר, וטעמיה דרב משום דתחומין דרבנן וטעמיה דשמואל משום דדבר שיש לו מתירין אפילו בדרבנן לחומרא. ופסק הרב אלפסי הלכתא כשמואל דתלינן לחומרא משום דדבר שיש לו מתירין הוא. והוא הדין בפירות שבאו לישראל ביום טוב ואין במינן במחובר חוששין שמא מחוץ לתחום באו. ובכדי שיעשו נמי בעי במחוץ לתחום לדברי הרב ז"ל. ומאי בכדי שיעשו, בכדי שיבוא מחוץ לתחום, כדי שלא תתן דבריך לשיעורין. ומתניתין דמסכת מכשירין בפרק שני [מ"ה] מסייע ליה, דתנן עיר שישראל וגוים דרים בה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב גוים רוחץ מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין, ר' יהודה אומר באמבטי קטנה אם יש בה רשות רוחץ מיד. מצא בה ירק נמכר אם רוב גוים לוקח מיד אם רוב ישראל ימתין בכדי שיבואו ממקום קרוב. דלא סגי בכדי שיתלשו לחוד, ש"מ דבעינן נמי בכדי שיבאו ממקום קרוב. ורבינו יעקב ז"ל כתב דבמחוץ לתחום לא בעינן בכדי שיעשו, והתם היינו טעמא דכיון דבעינן בכדי שיעשו בעי נמי בכדי שיבאו ממקום קרוב, אבל אם אין במינו במחובר לא בעינן בדבר הבא מחוץ לתחום בכדי שיבא ממקום קרוב. כך תירץ הרב דודי ז"ל לדברי רבינו יעקב ז"ל. וכדברי הרב אלפסי ז"ל מסתבר. ורבינו שלמה ז"ל החליף השיטה לומר דרב הוא מחמיר ושמואל הוא מיקל, דאשכחינן חוששין לקולא כההיא דמסכת חגיגה [ט"ו ע"א] בתולה שעיברה לכהן [גדול] חוששין שמא באמבטיא עיברה. [והכי אשכחן במסכת חולין] [נ"ג ע"א] גבי ספק [דרוסה], ספק על ספק לא על אימר לא על, ספק כלבא ספק שונרא [אימר כלבא]. ולפירוש הרב אלפסי ז"ל דייקא מתניתין כותיה דשמואל, דקא תני [מכשירין פ"ב מ"ה] מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין. וב[שמעתין] נמי גרסינן דייקא מתניתין כותיה דשמואל דקא תני ר' יהודה אומר באמבטי קטנה אם יש בה רשות רוחץ מיד. אבל ממחצה על מחצה ליכא תיובתא לשמואל, דכיון דמחצה על מחצה הוא הרי (הוא) הוחמו חמין אדעתא דישראל וגוים הוחמו. ואית דגרסי לפירוש רבינו שלמה ז"ל דייקא מתני' דהכא כותיה דשמואל ומתניתין דהתם כותיה דרב. (ו)מתניתין דהכא כותיה דשמואל (דתניא) [דתנן] עשו ארון וחפרו בו קבר יקבר ישראל, אלמא בסתמא שרי. ומתניתין דהתם כותיה דרב דקא תני מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין. ואית דגרסי דייקא מתניתין דהכא כותיה דשמואל וברייתא כותיה דרב דתניא עיר שישראל וגוים דרים בתוכה וכו'. והגירסא היא משובשת דמשנה היא במסכת מכשירין.
<h2>דף קנג.</h2>
אמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא, ולא אמור אלא דלא אתא לידיה, אבל אתא לידיה בעיא ולא אפשיטא [אי] ככיסיה דמי או לא, ולקולא עבדינן, דספיקא דרבנן הוא ולקולא. הרב ר' משה ז"ל כתב דמציאה שרי פחות פחות מארבע אמות ולא שרינן לתת כיסו לנכרי. ובגמרא דידן [קנ"ג ע"ב] מוכח דלא שרינן פחות פחות מארבע אמות אלא אם כן אין נכרי, אבל יש עמו נכרי שרינן נכרי ולא שרינן פחות פחות מארבע אמות. ואולי הרב ז"ל סמך על דברי ר' יהושע שאומר בו ביום מחקו סאה, ופירושו לפי דבריו [ש]כשאסרו פחות פחות מארבע אמות, במקום שיש נכרי מחקו סאה שיש להתיר פחות פחות מארבע קודם שיתן כיסו לנכרי, שאין אדם סומך על אמונתו של גוי [שיחוש להפסד ממונו], משום שנאמר ימינם ימין שקר, ואיכא למגזר אי לא שרית ליה פחות מארבע אתי לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים שלא ירצה לסמוך על אמונתו של גוי.
אם אין עמו נכרי מניחו על החמור, טעמא דאין עמו נכרי הא יש עמו נכרי לנכרי יהיב ליה אחמור לא יהיב ליה, מאי טעמא חמור מצווה על שביתתו, פירוש שלא יניחנו עליה כשהיא עומדת ולא יטול הימנה כשהיא עומדת, ואיכא איסורא דאורייתא משום שביתת בהמתו ומשום מחמר.
<h2>דף קנד:</h2>
אמר רב הונא היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית וכו'. כבר ביארתי בפרק כירה [מ"ג ע"ב] מה שכתב הרב על זה. ועדיין אנו צריכין לבאר בה מה שכתב דוקא בשליפי זוטרי אבל בשליפי רברבי לא משום דמבטל כלי מהיכנו, והא פסק בפרק מפנין [קכ"ח ע"ב] כרב יהודה דאמר בהמה שנפלה לאמת המים מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה מאי טעמא מבטל כלי מהיכנו דרבנן וצער בעלי חיים דאורייתא ואתי דאורייתא ודחי דרבנן. ויש לומר שאני בהמה שנפלה לאמת המים שאין יכול להציל הבהמה מצער בעלי חיים אלא בביטול כלי מהיכנו, אבל הכא יכול להציל הבהמה מצער בעלי חיים בלא ביטול כלי מהיכנו, שהרי יכול להתיר החבלים והשקים נופלים, ומשום הפסד ממון דכלי זכוכית לא שרינן ביטול כלי מהיכנו [בידים]. ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן חמורו של ר"ג היתה טעונה דבש ולא רצה לפרקה עד מוצאי שבת למוצאי שבת מתה, ומקשינן ויתיר החבלים והשקים נופלים, מיצטרו זיקי, ויביא כרים וכסתות ויניח תחתיהן, מטנפי וקא מבטל כלי מהיכנו, והא איכא צער בעלי חיים, קא סבר צער בעלי חיים דרבנן. משמע דאי צער בעלי חיים דאורייתא יביא כרים וכסתות [ויניח] תחתיהן אע"פ שמבטל כלי מהיכנו, והא התם דיכול להתיר החבלים והשקים נופלים. יש להשיב דהתם הכי קא אמר והא איכא צער בעלי חיים והיאך התיר להניחה טעונה כל השבת ועבר על צער בעלי חיים דאורייתא משום הפסד ממון דמצטרו זיקי, יתיר את החבלים על כרחו והשקים נופלין. ופריק קא סבר צער בעלי חיים דרבנן, כלומר במקום הפסד ממונו לא גזור כיון דממונא קא הוי, אבל ביטול כלי מהיכנו אע"ג דמדרבנן הוא לא שרינן ליה לבטל כלי מהיכנו בידים אפילו במקום פסידא. גרסינן במסכת חגיגה בפרק אין דורשין [ט"ז ע"א] הלל אומר לסמוך שמאי אומר שלא לסמוך. אמר רמי בר חמא ש"מ [סמיכה] בכל כחו בעינן דאי לאו בכל כחו בעינן מאי קא עביד לסמוך. אמר רב פפא צדדין אסורין דאי ס"ד צדדין מותרין מאי קא עביד לסמוך [לצדדין]. רב אשי [אמר] אפילו תימא צדדין [מותרין] כל דלהדי גגה כגגה דמי. כיון דקיימא לן [קנ"ה ע"א] צדדין אסורין צדי צדדין מותרין אם נעץ יתד באילן ותלה בה כלכלה אסור להשתמש ביתד ומותר להשתמש בכלכלה.
תניא היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות מתיר החבלים והשקין נופלין אע"פ שמשתברין. ואוקימנא (בסל) [בבולסא] הוא דליכא הפסד מרובה אם ישתבר, ולהפסד מועט שהם הניצוצות הניתזות משבירתן שאינן ראויין לכלום לא חששו, לפיכך לא התירו להביא כרים וכסתות [תחתיהן] אע"פ שיכול לשומטן מתחתיו, מפני שיש בו קצת ביטול כלי מהיכנו, ויש בו קצת טלטול בדבר שאינו ראוי לטלטל, אע"פ ששומט מתחתיו אם הניחו שם מערב שבת אינו יכול לשמט מתחתיו מפני שנעשה בסיס לדבר האסור, ומפני שלא הניחו שם מערב שבת הוא שלא נעשה בסיס לדבר האסור, מכל מקום איכא קצת טלטול בדבר שאינו ראוי לטלטל. אבל להפסד מרובה כגון קרני דאומני חששו והתירו להביא כרים וכסתות תחתיהן בשליפי זוטרי שיכול לשומטן מתחתיו ואינו מבטל כלי מהיכנו לכל השבת, ואפילו הכי [משום] הפסד מרובה הוא שהתירו לו אבל משום הפסד מועט לא התירו לו, אע"פ שיכול לשמטן מתחתיו מפני שיש [בו] קצת ביטול כלי מהיכנו [או] שמא יבטלנו לכל השבת, אי נמי מפני שיש קצת טלטול בדבר שאינו ראוי לטלטל, ולפיכך לא התירו להטיל כלי לקבל ביצת תרנגולת [מ"ב ע"ב] כיון דהפסד מועט הוא אע"פ שיכול לשמט הכלי מתחתיו. (ואמרי) דייקא נמי (דלהא) [דבבולסא] מיירי דקא תני עששית דומיא דטבל, מה טבל דלא חזי ליה בחול בעוד שהוא טבל אף עששית דלא חזיא ליה בחול. (ודייקא) [ודוקא] בטבל של פירות יבשים דחזי ליה בהתרת חבלים והשקים נופלין, אבל מידי דלא חזי ליה כגון יין הא אמרן בפרק כירה [שם] נשברה לו חבית של טבל מביא כלי ומניח תחתיה, ופרישנא התם דליכא ביטול כלי מהיכנו דטבל מוכן הוא אצל שבת שאם עבר ותיקנו מתוקן. ומיהו כל זמן שלא תיקנו אינו ראוי בפני עצמו כדתנן בפרק מפנין [קכ"ו ע"ב] אבל לא את הטבל.
<h2>דף קנו.</h2>
כתיב אפנקסיה דזעירי אמרית קדם רבי ומנו ר' חנינא (היא) מהו לגבל אמר לי אסור. פירוש לגבל כדרכו, אבל על ידי שנוי מותר כר' יוסי ב"ר יהודה. ושתית נמי אפילו בעבה מותר על ידי שנוי, דהא ברכה אפילו רבנן מודו שמותר על ידי שנוי כדתניא [קנ"ו ע"א] ושוין שבוחשין את השתית ואוקימנא ברכה ופלוגתייהו בעבה. וכיון דקיימא לן כר' יוסי בר' יהודה אפילו בעבה על ידי שנוי מותר. ומה שכתב הרב אלפס ז"ל דוקא ברכה אבל בעבה לא ורכה נמי הוא דמשני, לא מסתברא כותיה דבעבה נמי מותר, והוא דמשני כר' יוסי בר' יהודה.
